בת 50

אני חושבת שזה נס שאני מצליחה לכתוב פה עכשיו. כן, ניצלתי בנס, ברגע האחרון.
מה שקרה זה שבאתי לפה לכתוב על הופעה שראינו בזה הסופש (אבל בטח אגלוש), ישבתי לי בסלון להחליף מיתרים בזמן שקים סורגת (בנוהל) והיא שמה משהו ברקע. העניין הוא שסדרת הסריגה שלה (הדיפלומטית) נגמרה לה והיא מצאה משהו אחר לבינתיים.
זה היה "עקרות בית מורמוניות" שזאת סידרה עם צרור ילדות בכיתה ז', או ככה נשמע (יכולה להיות כיתה ד'), שכולן נראות בדיוק אותו הדבר אבל אין להן תגי שם (תיקון: יש להן חולצות עם השם שלהן מודפס עליהן. כנראה שלא רק אני מצאתי את הדימיון בעייתי), והן מדברות הבל הבלים. אני לא יודעת, אולי זה סטנדרט בתכניות ריאלטי (כן צפיתי בזאת של הזיווגים הלסביים וזה לא היה כזה נורא. גם ראיתי את השדכנית היהודיה וזה לא היה כזה). בכל מקרה הן המהמו ברקע ואני הרגשתי איך אני מתחילה לשכוח מילים, לאבד כישוריים מוטוריים ולשכוח למה אני כאן.
אני לא אגיד שהפעלתי סמכות אבל כן עשיתי קולות לא מרוצים ואז בשארית כוחותי הצעתי שנראה את הדבר שהכי לא מעניין אותי בתבל – המופע של טיילור סוויפט.
וכך ניצלתי מצניחת אייקיו.
שרדתי כדי לספר.
ובכן:

בחודש הקודם מצאנו את עצמנו בהופעה. משהו שראיתי בפייסבוק וקניתי בספונטניות והסתבר להיות מופע יחיד מעולה מעולה מעולה Chela Davison – A little bit much. היא עלתה על הבמה, בלי תפאורה, בלי תלבושות, בלי מוזיקה, בלי אביזרים, בלי נעליים. ושעה ומשהו דיברה. בחיים לא ראיתי דבר כזה וזה פה אצלנו! זה היה כה נחמד. לנסוע לנלסון, לאכול אוכל טוב לפני, הופעה והביתה. מה שנקרא בילוי. ולא מסובך לעשות. שעה נסיעה. קל"ב יחסי.
וכל זה לפני שהבנו שהשנאה מתמסדת (ע"ע בחירת טראמפ) ואנחנו לא מוכנות לעבור את הגבול בשביל לצרוך תרבות (מקוות מאות שברנדי תעלה צפונה. מה הסיכוי).
הרגשתי בשלות מסויימת מפעמת בי לצאת בתכיפות גבוהה יותר מפעם בשנה. אז כשקים אמרה "גריז דובים" אמרתי כן, וכשראינו שזה כמה ימים לפני ימי ההולדת שלנו ואני נטולת ילדות באותו הסופש – החלטנו לעשות מזה סופשבוע. נתארך אצל ואל, איפה שיש בית מאמם, הרבה מקום, חברה נהדרת וג'קוזי במרפסת.

הקונספט הזה של יומולדת במים חמים הוא מיסודות קיומנו ואת שני הראשונים עשינו ב"גבעות מבעבעות" והיה מאמם בפעם הראשונה (לא רוצה לדבר על הפעם השניה. אולי כשיתישן יותר). אבל זה גם חמש שעות נסיעה בשלג, זה יקר ויש לי נסיעה גדולה מתוכננת. לא מצאתי כוחות להשקיע כלכך הרבה משאבים בשביל לבכות שלושה ימים.

וטוב שהיתה הופעה והצטרף לה סופש כי הובעה דאגה בקרב קים ורבקה שאני ככה נותנת לציון דרך כזה לחלוף בלי שאניח להן לחגוג אותי כראוי. מה אני לא עושה כדי לרצות אני שתי אלה שאני אוהבת כלכך.
הגדרתי גבולות: לא מסיבה, לא המונים, לא מתנות. אפשר גבינות.
קים לקחה את זה משם ויידעה את כל מי שצריכה לדעת.

כשהתקרבה שעת היציאה שלי מהעמק הלח לכיוון רוסלנד הצוננת הודיעה לי קים שכבר היתה שם: תארזי לנו זה וזה וגם גיטרה ומכונת קפה ודוקרני קרח לנעליים, כדי שנוכל לטפס את ההר. זה המקום לציין שמהדלת האחורית של הבית של ואל יוצא שביל שמטפס הר. עשינו את המסלול פעם עם הילדימות. זה בטח היה בקיץ, אני זוכרת שאכלו אותי יתושים. עניתי לה – מביאה את הגיטרה, מביאה מכונת קפה, לא מביאה דוקרני קרח ולא מתנצלת על זה. לא צריכה לקבוע פה קווים אדומים. הכי רחוק שנגיע מהמים החמים זה האוטו בשביל להביא משהו ששכחנו. דוקרנים אלק. אהובתי הוזה.

פעם רוסלנד היה המקום אליו נסעתי בשביל להיות עם האישה שלי. היום היא איתי וברוסלנד יש שלושה דברים: משפחה, פיזיותרפיסט מעולה וכריכים.
את הפיזיו אני אראה בשביל לטפל במרפק-טניס שלי שאני אוהבת לחשוב שהגשתי בזכות סריגה מופרעת. בעיקר הצפרדע. הנה כמה תמונות להצדקה:

והכריכים. אני לא משווה לכריכים של ישראל. זה סטנדרט גבוה מימים ימימה.
אני כאן, באמריקע ומה שאני פוגשת זה כריכי עולב. לא שאני אדם של כריכים אבל לפעמים את צריכה אוכל שאפשר להשיג מהר, להחזיק ביד ולאכול לשובע. וכך היה לי כשבספטמבר באתי לכאן לבדי למחנה מוזיקה וחיפשתי משהו לקנות ולהזין עצמי לפני שזה מתחיל. גיליתי את כריכי המעדניה של פררו ומצאתי את עצמי אוכלת אותם לארוחת בוקר, צהריים וערב כמידת יכולתי. הם משמחי חיך, בטן ולב. אני לא מפסיקה לדבר עליהם ומתעלמת מהחיוכים הרחמניים של אנשים שאשכרה יכולים לגשת לשם מתי שרוצים ולא עושים את זה. זה בגלל שלא ניסו אותם!
על פניו זה נשמע כמו תואם סאבווי אבל זה לא. טרם היתה לי חוויה מספקת בסאבווי וניסיתי לפחות פעמיים בארבע עשרה השנים שלי כאן. את חושבת חסה היא חסה אבל לא, זה פשוט לא זה בסאבווי. כאן יש לחמניה מעולה, בתוכה יש בשרים וגבינות מאיכות מעולה (כולל שניצלים וכדורי בשר!) ואז את מוסיפה על זה רטבים וירקות. כמו ממרח תאנים, רוטב חזרת וארוגולה ("כפולה", אני אומרת להם).
אכלתי אחד אחרי הפיזיו, לבדי, ובבוקר שבת עת ירדנו לפררו (המכולת של רוסלנד. שאין לי מילים לתאר את הרמה העולמים של מה שיש שם) וקנינו את מה שנדרש בשביל הארוחות הבאות עליו לטובה, עם מספר לא ידוע של אורחות (טלה לארוחת ערב, שקשוקה לארוחת בוקר), לקחתי את קים למעדניה והכרתי לה את הכריכים, משל היו יוצאי חלצי שבדיוק קיבלו מלגת הצטיינות.
וכשחזרנו הביתה והיא התיישבה עם החצי שלה, קולות "אוה" ואנחות "אההה" מלאו את האוויר ואני ידעתי שעוד נשמה נפלה עכשיו בכריכים של פררו.

הבית המאמם של ואל נמצא בנקודה הכי גבוהה ברוסלנד, וזה לא עניין של מה בכך. רוסלנד ממוקמת על הר ומרוחה בנדיבות מעלה מטה ולא ימינה שמאלה, מה שאומר שיש הבדלים משמעותיים בין רוסלנד-תחתית (איפה שקים התגוררה), למרכז העיירה (מרחק רבע שעה טיפוס מתנשף מהבית של קים), לבית של ואל (עוד רבע שעה בשיפוע לא סביר). לא הייתי מדבר על מיקרו אקלים אלא על הבדלים משמעותיים במועדי כניסת החורף ויציאתו.
כן, נעלתי מגפי שלג כשיצאתי מהבית בבוקר שישי אבל עד שהגענו לבית של ואל והשלג התפצח תחת רגלינו, לראשונה בעונה זו – לא היה להם שימוש של ממש. סתיו זאת העונה המתוקה הזאת בה את יכולה להשתמש במרפסת כמקרר.את תועפות המשקאות שקנינו (שומדבר אלכוהולי, כי ככה) שמנו מחוץ לדלת האחורית וזה היה נהדר למסיבה במוצ"ש אבל עד ראשון בבוקר הם היו מכוסים בעשרים סנטימטר של שלג. סתיו ברוסלנד.

רגע רגע. אני צריכה להגיד משהו על המייבש.
מתישהו מישהו חשב על הרעיון של לאחד שני מכשירי חשמל גדולים – מכונת כביסה ומייבש. אני חושבת שאני יכולה לתמוך ברעיון כזה, עקרונית (לא יורדת לפרטים איך את מאחדת שתי מכונות שאחת עיקרה להרטיב והשניה עיקרה לייבש). הנה התוצר המוגמר, שמצאתי בשני בתים בהם התארחתי (אצל ואל ואצל מורגן) וטרם שמעתי עליהם מילה טובה.
ראשית, אין להם צינור לשחרור האדים. זה אומר שאת יכולה להציב את המכשיר הזה בכל מקום והוא ישמש כתנור חימום אם תעזי להפעיל את פונקציית המייבש. זה גם יקח שלוש שעות. עשיתי את זה פעם. אחת. והיה קיץ וזה הדבר האחרון שהיינו צריכות. שלוש שעות בשביל לייבש בגדים ולחמם את הבית.
שנית. אין להם פונקציית מייבש.
אני מחבבת את ממשק המשתמש של LG. פשוט כזה. יש לך כפתור לבחירת תכנית שאת אף פעם לא מסובבת כי התכנית הרגילה, הדיפולטית, היא זאת שאת משתמשת בה.
אנחנו הולכות לבלות במים, להרטיב מגבות וחלוקים, הטמפרטורה קרובה לאפס, אני צריכה להיות מסוגלת לייבש דברים. איפה המייבש מתחבא. פעם הצלחתי לייבש מכונה אחרי הכיבוס. איך עשיתי את זה? איך אני עושה את זה בלי לכבס? למה אין תכנית מייבש, למה?!
הנה הדרך לעשות את זה. אני כותבת כאן בשביל הפעם הבאה שאעמוד מול המכשיר העצום ואגרד בפדחתי.
את בוחרת את תכנית "סחיטה וניקוז". את משחקת עם פונקציית הייבוש בצד ימין (נגיד "רגיל") ואז (הסדר חשוב!) את פונקציית הסחיטה מעבירה ל"ללא".
הזמן שהמסך יראה הוא שמונה דקות והזמן שיקח לך לייבש מגבות עם כמה טיפות מים עליהן: שעה ומשהו.
מקווה שהקיטור נרשם.

בוקר שבת, אנחנו עדיין לבדנו, רק שתינו, מתעוררות למה שנקרא כאן "blue bird day". השמים נקיים, השמש בחוץ. וקר. זה חידוש מרענן בעונה זאת שנקראת (אני לומדת כל כך הרבה שמות בסופש הזה!) stick season (יש לנח כאהן שיר בשם הזה). זאת העונה הזאת שיש עכשיו, כשאין עלים ואין שלג ורק עצים ערומים והכל נראה כמו מקלות. זה הזמן לטבול, לסרוג, להתכרבל ולנוח לפני שההמונות באות.
אני מוצאת במסדרון הקומה בה אנו ישנות מראת אורך שמוצבת בצורה כזאת שבכל פעם שאני יוצאת מהשירותים אני נתקלת בעצמי. איכשהו עד כה לא נתקלתי בעצמי מכזה מרחק בכזאת זוית וזה מרענן ומגניב. אני אוהבת את מה שאני רואה. חמישים נראה טוב עלינו.

ואל לא כאן בשביל לחגוג איתנו אבל היא השאירה לנו מתנות יומולדת, גבינות במקרר, פתקים המסבירים את כל הדורש הסבר (איך לתפעל את מכונת הקפה המצויינת שלהם וכד'). היא מאממת שאין מילים.
שבת אחהצ. רבקה מגיעה, ג'ני וג'נט אחריה. אנחנו בג'קוזי והטלה בתנור. ככה רציתי את זה.
מחשיך, עוד נשים מגיעות והן יפות אחת אחת. הן מביאות גבינות (ועוגות גבינה), וזה כיף. כל כך כיף.

זאת לי פעם ראשונה לפטפט ישירות עם ג'ן המיילדת ומה אגיד, היא משהו משהו!
יש לה סיפורים רבים ולב רחב שאיכשהו גורם לכל הדברים לקרות לה.
הסיפור הראשון ששמעתי השאיר אותי עם פה פעור. הוא כלל יולדת שהתקשרה אליה עם צירים צפופים בשלוש לפנות בוקר. ג'ן קבעה להיפגש איתה בבית החולים ויצאה לדרך. שלוש בבוקר חשוך וקר ובאחד העיקולים (הכל פה עיקולים ומדרונות) היא ראתה מכונית לא במקום (בתעלה במקום על הכביש) ואיש מטפס לכיוון הכביש. אחרי התלבטות מהירה אם למהר לבית החולים לפגוש את היולדת או לבדוק מה עם האיש, היא עצרה לבדוק שהוא בסדר. האיש היה רועד והלום וכשהמשיכה למכונית היא מצאה בה, מצדם השני של חלונות מרוחים בדם, אישה רגועה שאוחזת תינוק בן שמונה דקות. היולדת שלה.

"תספרי על הציפור!" ביקשה מישהי.
זה חתיכת סיפור ואני לא אעשה לו צדק אבל בקצרה, מדובר בטרמפ שנתנה לחסר בית עם שקיות של פחיות מיחזור ביום החופשי שלה, בתוך החולצה של האיש היה גוזל כלשהו. מפה לשם, שיחה עם איזו רשות ציפורים, טון שהשתנה כששמעו את הציפור קוראת, זיהוי הציפור כנדירה בסכנת הכחדה ויום שלם של נסיעות אל שדה התעופה וממנו עם ציפור שקיבלה ממנה שם משפחה (אשכרה אמרו לה: את חתומה על הציפור הזאת), חודשים מספר אחר כך עוד טלפון ומשלוח הציפור בחזרה כדי שתשחרר אותה חגיגית בסביבתה המקורית. כמובן שהיא לקחה את זה על עצמה (בכל זאת, יש לה צאצאית ציפור) וערכה אירוע חגיגי שכלל ילדים, נפנופי ידיים ונפנופי כנפיים.

הרבה יותר מדי מאוחר האורחות ואנחנו מפזרות למיטותינו. זאת הבעיה היחידה באירועים כאלה – יותר מדי דיבורים, פחות מדי שינה. אבל כמה שזה מספק!

בבוקר שאחרי, קים ורבקה כבר במים החמים. הג'קוזי הוא במרפסת הקדמית והבית ממוקם ברחוב ללא מוצא בו הרחוב מתעגל לכדי לולאה. זה אומר שהמרפסת הקדמית פונה לבערך חמישה בתים אחרים, וכולם בחוץ מפנים שלג ראשון לעונה.
אני מביאה את המגבות והחלוקים החמימים מהמייבש, מסירה את שלי, מתעלמת מהחבורה שלשמאלי (אם הם מרימים ראש הם רואים שיח ימתיכוני), כי כמו שאנחנו אומרות לעצמנו – כולם פה בשכונה רואים ציצים למחייתם, וגם, יש את הקטע הזה שבגיל ארבעים את מתחילה לאבד את כל הזין שאפשר לשים ובגיל חמישים פשוט לא נשארו לך fucks to give.
ובעוד אני מטפסת על המדרגות להיכנס למים החמים אני שומעת קריאה מלמטה. וככה, כמו שאני, רועדת ועומדת על שלג טרי, אני מכופפות חצי גוף מעבר למעקה ורואה שם את ג'ן המיילדת. היא באה לבקר. קצת משא ומתן והיא בדרך להצטרף.
איכשהו השיחה הגיעה לבידה. כי זה נושא חביב מאוד על רבקה ועלי. עינינו מצטעפות ואנחנו מתגבהות מעט כדי לזלזל בבעלות התחת המלוכלך. ג'ן באה לביקור קצר כי היא צריכה ללכת לתפוס נמיה. איכשהו עברו לגור אצלה בבית ארבע נמיות והיא מתארגנת על מלכודת חיה. מהדברים שקורים בקוטניז.
עוד אנו מהללות את חור התחת הנקי שלנו וכמה קשה פה בבית בלי בידה, אני מסתכלת על המיילדת, חושבת על הבקבוק שמשמש אותי כבידה נייד, זה שקיבלתי עם הלידה של טל כדי לשמור על אזור אסון נקי ופעמוני חג מצלצלים בראשי. ג'ן, יש לך גישה לבקבוקים הללו? אני לא מצליחה להשיג אותם!
ג'ן צריכה ללכת. היא מבטיחה לחזור ולספר את סיפור האייל הקורא שקים ביקשה. האישה הזאת צריכה לכתוב ספר.

שעות אחר, אחרי כמה ביקורים ושקשוקות, היא מופיעה ומגישה לי את זה:

אחרי שאכלה את אחרונת השקשוקות, מעל אריחי רמיקוב, שמענו את סיפור האייל שהתרחש לפני כשלושים שנה והולך בערך ככה:

חברה שלה, שמתגוררת במזרח (אונטריו) מחזיקה בכארבעים כלבי מזחלת. הכלבים הללו צריכים לרוץ אחרת הם משתגעים ולכן חלק מהתחזוקה שלהם היא להריץ אותם. למשל, לשים את עצמך על מגלשיים (של גלישה למרחקים) ולתת להם לקחת אותם. אחרי כמה שניות של כאוס, הם נכנסים לקצב וזאת הפלגה חלקה וכיף לא נורמלי. אפשרות אחרת היא לקחת אוטו, להסיר ממנו את המנוע, להשאיר בלמים, לרתום את כל הארבעים ולצאת לנסיעה. זה סיפור יקר להאכיל ארבעים כלבים, לכן יש לה הסכם עם מי שאחראים על טיפול בחיות שמתות על הכביש – הם קוראים לה והיא מפנה אותן.
הגיעה קריאה, החברה יודעת מה לעשות ומדריכה את ג'ן: מגפי גומי, חליפה חסינת מים, כפפות, כיסוי פנים וראש, משקפי מגן ואת כל המעברים בין הכיסויים לאבטח עם דאקט-טייפ. נכנסות לרכב שלה ונוסעות ליעד, שם הן מוצאות אייל קורא. גדול. אייל קורא בוגר שוקל 380-700 קילו (איילה קוראת – פחות). החברה שולפת משור שרשרת ומתחילה לפרק את הגוויה לחתיכות בגודל שהן יכולות להרים ולשים באחורי הרכב. יש שם עבודה, והעבודה מלוכלכת. פיסות של עור, בשר, שומן ורסיסי דם עפים לכל עבר. אני יכולה לדמיין את זה. כותרת לתמונה: "דקסטר צדק".
רכב עוצר לידן כדי לבדוק שהכל בסדר. הי, אתן צריכות עזרה?
החברה מסתובבת אליו, משור שרשרת באוויר וביגוד מרוסס בדם. סליחה?
האזרחים הטובים מסתובבים ורצים משם בצרחות.

ההופעה. לא סיפרתי על ההופעה. וואו, זה היה משהו בלתי צפוי, בעיקר בגלל שלא היו לי ציפיות משום סוג שהוא. בקצרה – זה היה טייק מגזרי בגרסת במה על הסרט גריז. ועכשיו בהרחבה.
אני לא יודעת באיזה מונח להשתמש בעברית בשביל להתיחס לאנשים הראשונים של היבשת הזאת. אקרא להם "הראשונים".
ההסטוריה שלהם, בקצרה, היא שכשהגיעו לכאן אירופאים הם התמעטו מחמת מחלות אירופאיות. נגיד שהחלק הזה היה לא בכוונה. אבל אם נקפוץ בזמן לקום המדינה, היו צעדים פעילים להכחיד אותם, שהרי הם חסרי תרבות, לא מדברים אנגלית, לא אוהבים את ישו וכו'. האומות הוכחדו בצורה שיטתית. הילדים נותקו מהוריהם והושמו בפנימיות למשך שנים (שם נוצלו מינית ורבים מהם מתו) וכשחזרו הביתה – לא היתה להם שפה משותפת עם הוריהם. השפה אבדה ואיתה התרבות. האומות נשברו. יש בעיות קשות של אלכוהוליזם, פשיעה ומחלות שהן תוצאה של תזונה לקויה (המתנה המערבית שלא מפסיקה לתת!)
ניתנו להם אזורי מחיה, שמורות. אין שם בעלות פרטית על אדמה (אלא בעלות של מועצה). זה לא מאפשר השקעה בנכס שלך וביסוס כלכלי. בחלק מהמקומות אין מים נקיים בשמורה לשימוש התושבים (כתוצאה מזיהום של המים בידי תאגידים).
נעשו ונעשים צעדים לקראת פיוס. הכרה במעשים שנעשו זה צעד ראשון, אבל יש עוד הרבה לעשות. הפנימיה האחרונה להכחדה נסגרה ב1997 שזה לא כלכך מזמן. מים נקיים עדיין אין בכל השמורות (ולטעמי המבנה הזה של חוסר בעלות פרטית על אדמות מונע התקדמות כלכלית של הנוגעים בדבר אבל אני לא מבינה מספיק בשביל להציע חלופות).
זה ככה במעוף ציפור.

המופע מתבסס על נקודת מוצא שאי אז בימים, כשהגיעו ספינות אירופאיות לחופי אמריקה הן גורשו משם ולא עלו על החוף. והנה גריז שכולו ראשונים (אפשר להתווכח על הלוגיקה אבל זאת אמנות, לא מתמטיקה). כמו שאמר המנחה בסוף: ככה אנחנו מדמיינים את זה ועושים את זה בשביל אבותינו שבשנות החמישים והשישים היו עסוקים בלהימחק.
אותו מנחה, בהתחלה: אנחנו נשענים בצורה רופפת על הסרט, אבל כן נשארנו נאמנים למקור בזה שבני שלושים ומשהו משחקים בני נוער.
התלבושות, המקומות, הפעילויות – נשענים על התרבות שלהם. השירים עודכנו להכיל תכנים ומונחים מעולמם. יש המון תוכן שמובן רק ליודעות ח"ן ובדיחות פנימיות. אני בטוחה שפספסתי הרבה, בגלל שלא הבנתי חלק ממה שאמרו ומטעמי בורות. (יש מקום לשיפור בהגברה ובאזניים שלי).
השחקנים והשחקניות מוכשרות ברמות. השחקניות עם גוף של נשים אמיתיות. תענוג.
היו שם גרסאות ראפ לשירים המקוריים.
זני זוקו שר לה בסגנון השירה המסורתי ומתופף על תוף מסורתי והראש שלי מתפוצץ.
אחת הנערות שרה את אחד השירים בשפה מקורית שלהם ואנחנו על סף דמעות.
לא היו לנו ציפיות ושומן הדובים הזה הציף אותנו והביא לנו קצת קצת תקווה. לראות אוכלוסיה שנרמסה ועכשיו יש להם קול ואמירה פה בזירה לבנה מאוד. והם בדרך לאוף-ברודווי.
אני מקווה שזה יביא להם תהילה וכסף ומערכת הגברה משובחת.

רגע לפני סגירה, של הסופש והפוסט, קים הגישה לי קופסא, מתנה.
אנחנו לא "עושות מתנות" עקרונית. ואני לא רציתי מתנות כי אני לא רוצה חפצים. יש לי מספיק.
אבל קים יודעת נפש בהמתה ואת זה באמת רציתי.
בכל לילה, כמה פעמים בלילה, אני מנקה את הסדין בתנועות גריפה רחבות.
בכל פעם שנכנסת למיטה ללא גריפה, מוצאת חצץ תחת ישבני וסלעים תחת ברכי, מתלוננת מרה ותוהה מאיפה מגיע לפה חול. האם אני מתפוררת? שואפת לשואב אבק קטן שאוכל להריץ על המיטה כדי ללכת לישון על סדין נקי.
והנה.

שואב אבק קטן, עם חיבור יואסבי.
התרגשות.
התלהבות.
דמעות.
מסך.