המסע ליפן והלאה

את שפופרות הצבע האקרילי וסט המכחולים קניתי כשלא יכולתי להכיל יותר את הרצון לצייר אותה. באנגלית זה נשמע כמו לצבוע אותה שזה גם רעיון לא רע. אבל רציתי לצייר אותה, בצבע, על דף גדול. בכל פעם שראיתי אותה שוכבת במיטה ערומה עם כל היופי והעסיסיות פרושים לפני.
יכול להיות שרישום היה מתאים יותר בתור התחלה. אבל אני רציתי מברשת וצבע ותנועות עגולות ארוכות.
זה עוד לא קרה אבל כן ציירתי כמה פותות. כי זה יותר קל ופתוח. ורך. ומזמין. אחפש תמונות.

כן, על גב של חולצה. כי זאת היתה החזית, אז הייתי חייבת

בינתיים קים לקחה מכחול משלה ובחדר שלה (זה שבבית שלה ברוסלנד) ייצרה שדה של חמניות, אחת אחת. משהו מאמם (הצלחתי למצוא רק תמונה אחת של חמניות בתהליך, אבל יש מלאאאא). זה כלכך משמח לראות מישהי באלמנט שלה.

נגמר לנו שבוע העבודה והיום היה יום גדול. היום גררנו לתוך הבית ספה חדשה (ישנה. חדשה אצלנו) וקים נכנסה למוד הוריקן ועבדה על הסלון במשך שעות. אין כמו נחיתה מתוכננת של ילדות השבות ממרחקים (אור אחרי תואר בהנדסת סביבה בפרינס ג'ורג' הרחוקה ונטע באמצע טיול במזרח, אחרי שנה ורבע לא בבית) בשביל להזיז דברים ולשפר את סידורי הישיבה. בתוך ההוריקן, חלק מהחלקים עדיין במעבר (פרה על הגג, פאזל על העץ, כמקובל עם הורקנים), חלק כבר זזו, בלי תכניות מיוחדות, התיישבנו שתינו למרוח צבע ביחד. לראשונה.
העניין הוא כזה.
אני מתעבת ניירות עטיפה של כריסמס. ניירות עטיפה בכלל ושל כריסמס בפרט.
בגלל שהם הולכים ישר לפח ואפילו לא טובים להיות ניירות להתחלת אש בקמין מרב שהם דפוקים. והצבעים שלהם עושים לי צרבת בעיניים. אז מצד אחד הזמנתי גליל של נייר יצירה חום שהתברר כדקיק מארץ הדקיקים. לא ברור אם אפשר לצבוע אותו בלי לקרוע או לקמט. צבעים יגידו. מצד שני שמרתי כמה ניירות חומים שהגיעו בתוך חבילות. מקומטים בתור ממלאי נפח. הם עבים ונהדרים והנה פרשנו את הראשון על השולחן בסלון, שלפנו את קופסת הצבעים האקריליים, מתוכה הוצאנו את כל הבקבוקים המעפנים של שאריות הפליטה מהימים שהילדות היו בחינוך ביתי והשקעתי בהן אבל כנראה לא מספיק (גם, הצבעים ישנים) והתחלנו למרוח. כל אחת בחצי שלה כדי שיהיה סדר בבלגן. אוטונומיה זה חשוב בזוגיות.

ברנדי עשתה לנו נעים ברקע. ואחריה דוקמנטרי על Lilith Fair, עם הזמרות המאממות של שנות התשעים ביחד עם תמונה מזעזעת של מיזוגניה בפרצוף. לא להאמין שכל זה היה "בסדר" לפני שלושים שנה. בעעע. קים היתה בפסטיבל פעמיים, אני לא, אבל כן היה שם משהו מוכר – בסוף הסרט היה קטע מההופעה של ברנדי בגורג' בו היא אירחה את שרה ונתנה הומאז' לפסטיבל. בהופעה הזאת היינו ביחד!
איזו מעולה ברנדי, איזו מעולה שרה מקלכלן, ואיזו דרך לקבל את השבת.

זה היה אמור להיות פוסט זריז ואני שמחה שהצלחתי. כי יש לי כלמיני התחלות שלא פורסמו. סיימתי! יכולה לפרסם! עכשיו, בעודי יושבת פה ומחכה לסיים את היום, נראה כמה תמונות מהטלפון אצליח להשחיל.

את התמונה הבאה אני צריכה להסביר. בתמונה משמאל לימין:
אני, בראד – האקס של קים ואבי ילדיה, קים שלי, גווין האקסית של בראד מלפני קים.
האירוע – יומולדת ארבעים לג'ני (בת דודה של קים) ברוסלנד.
למה בראד שם? כי הוא משפחה אז הוא מוזמן לאירועים משפחתיים.
למה גווין שם? כי היא חברה טובה של ג'ני כבר מאות בשנים.
זה לא היה מוזר בכלל. אני מחבבת את כל הנוגעים בדבר (פעם ראשונה שאני פוגשת את גווין והיא סבבה). בעיקר מצאתי את הסיטואציה משעשעת.

גם התמונה הבאה דורשת הסבר.
מהג'ונג זה משחק שמסורתית (לא מדברת על אופנות נוכחיות) משוחק בצפון אמריקה על ידי גברים ונשים ממוצא סיני ועל ידי נשים יהודיות. אמא של קים משחקת בוונקובר, סבתא של קים שיחקה בוונקובר. קים מעולם לא למדה לשחק, אנחנו יותר נשים של רמיקוב.
לאחרונה רבקה מצאה את אבי(גייל) שגרה לא רחוק מאיתנו כבר חמש שנים. היא שחקנית מהג'ונג מהסוג השני (היא לא סינית) והיא שמחה לגלות שלוש נשים מאממות לבלות איתן ולשחק מהג'ונג. זה מה שאנחנו עושות בתמונה. נפגשות לחמש שש שעות של נשנושים, קיטורים על גיל המעבר ומשחקים. מהג'ונג ורמי. חייבות רמי לניקוי החיך כי זה משחק שתמיד יכול להסתיים. וחשוב לגמור לפעמים.

וזהו. אני הולכת לישון.
היה נחמד. אחזור.

זה כבר סוף היום השני ואני רעבה ומיובשת. כל הכפר פרוש פה לפני: בית העם, תחנת הכיבוי, המאפייה, המכולת והמלון הרדוף. השמש גבוהה בשמיים, הכפור כבר הפשיר והמחנה מלא בשלוליות שאנחנו יצרנו במו ידינו, דלעותינו וצינורותינו. אין סיבה למהר ואין קפה בתחנה. יש לי את כל הסיבות שבעולם ללכת למכולת.

אני כבר יודעת מאתמול שממש כמו כל מוסד ומבנה אחר פה בווימיר, המכולת אינה ככל המכולות. היא אינה מוארת בניאונים, המלאי בה מצומצם, המדפים – עץ, יש בה אוכל כלמיני וזה המקום להשיג קפה טוב. אם את בעניין של קפה לא טוב בתוך מטבח כללי עם שאריות אוכל וכלים מלוכלכים של גורמים עלומים – את יכולה לחזור למלון ולבקר במטבח המשותף. בונוס: חצי פרוסה עם ריבה, מאתמול.
כל הווימיר זה מאתיים שמונים איש. פלוס מינוס. זה כמו סלוקן אבל במיניאטורה ובלי האגם והנהר. ובלי הוויד כי פה סיגריות הולכות חזק. הפעם האחרונה שראיתי כלכך הרבה מעשנים היתה בכיתה ה'. אם נכלול את תושבי "ווימיר רבתי" אז בטח נגיע לאיזה מספר שיא של שלוש מאות חמישים איש. וחצי מהם עכשיו במכולת ויש שם אישה אחת שעושה הכל, כולל קפה. אבל אין לחץ, יש זמן. יום ראשון היום, השמש זורחת ובחוץ יש מליון מאפרות (כמו שהיינו מכינים בשיעורי מלאכה בכיתה ד', כשעישון סיגריות היה חוקי ליד ילדים). כמה שנים לא ראיתי מאפרה!

אני מחכה לתורי כי מה הלחץ. הכריך שלי מהבית, עם סלט ביצים, מתחמם בחוץ בינתיים וכבר למדתי שכריך סלט ביצים טעים יותר כשהוא חמים.
הפעם הקודמת שלי בווימיר, היחידה עד עכשיו, היתה בפסטיבל "אורות קטנים" לפני מליון שנה בערך, כשהילדות רקדו פה, אולי כתבתי על זה פוסט, (כן. מצאתי). ובאמת האישה הרגועה שמכינה קפה ומוכרת סיגריות וגם מזון, אומרת משהו על זה שהיא צריכה להתחיל להתכונן ולהכין עוד מהדבר הזה שיש פה על השיש, כי זה בעוד שישה שבועות. אני בטוחה שבתור המקום היחיד שמוכר מזון (חוץ מהמאפיה) הולך להיות פה צפוף.
הדבר הזה על השיש זה "נגיסי תרד". באור הקלוש שבחדר זה נראה כמו עוגיות עם דוגמת שיש של משהו ירוק. אני חשדתי בספירולינה אבל זה יותר וויב של ווינלו. נגיסי תרד זה "כמו פיצה אבל בלי הבצק". איך זה מרגיש וכמה זה טעים (אני בטוחה שמאוד) ישאר בגדר תעלומה עבורי כי יש לי אוכל מהבית וגם, מסתבר שאין לי כסף. אבל בשלב הזה אני עוד לא יודעת את זה כי אני באתי מהעתיד, אני באתי מאפריל 2025 ובעתיד יש לי כסף.
אני עומדת בצד הזה של החנות ומחכה שכל מי שלפני תקבל את הקפה שלה ושהקופאית/בריסטה, אני חייבת לתת לה שם, בואי נקרא לה שושנה, תגמור להתרוצץ בין המכונה לקופה.
אני אומרת לה מה אני רוצה, ובגלל שבשיגרה אני קונה ממש מעט קפה ויש לי מעט זיכרון, וגם בגלל ניבים ושמות מקומיים לקפה (לא תאמיני איך קוראים לאיך שאני אוהבת את הקפה שלי בנלסון. ואני לא זוכרת בשביל להגיד לך. בכל זאת, עברו שבועיים וחצי), אני מפתחת שיחה במקום לשחק אותה מבינה. אני מבקשת לאטה אבל עם שמנת. יש לה 10%. היא קוראת לזה ברווה. סבבה.
אני ממשיכה לחכות כי אמנם קיימנו את הדיון אבל יש עוד כמה לפני.
אני מדברת עם אהובתי בטלפון כדי לראות איך מצטלבות דרכינו, היא מהבית ללילסדר מספר שתיים, כמקובל בגולה הדוויה, אני בדרך משנת שמונים ואחת הביתה. אני מציעה לה להיפגש לקפה בצומת ואישה אחת לצדי, בדיוק פותחת את הדלת כדי לצאת עם הקפה שלה, מסתכלת על ואומרת, "מה?"
לא, לא את. ומה שיש לי ביד זה טלפון בלי חוט. אני יודעת, זה קונספט בלתי נתפס.

עוד אין לי קפה אבל אני מזהה הזדמנות. שושנה מול הקופה. אני מבקשת לשלם עבור הקפה שלי. שושנה אומרת ברווה. אני אומרת – איפה אני עושה טאפ. "אין לנו טאפ". כמובן. מכונה שמשחילים לתוכה את הכרטיס ומכניסים את הקוד? מגהץ עם נייר קופי? יונת דואר? מדורות מראש ההר?
שושנה מחייכת ואומרת: "מזומן".
מזומן. מאיפה אני אביא מזומן עכשיו. בפעם האחרונה שהחזקתי מזומן היתה לי מסיכה על הפנים והייתי צריכה לנגב את השטר עם אלכוג'ל.
לצדי אישה אחת, נראית בגילי, ובחור צעיר, מניפים ידיים עם שטרות צבעוניים ואומרים – נשלם על הקפה שלך, אין בעיה. ווימיר קיבלה אותי בחיבוק ושילמה על הקפה שלי.
אני לוקחת אותו החוצה, לשמש, שותה לצד הכריך והסלט היווני שלי, מסתכלת על המאפיה ותוהה אם גם שם אני נטולת אמצעים. אבל לא באמת אזכה לבדוק מקרוב כי ככה זה עם ברווה, אחרי שאת שותה מאג שלם, שזה משהו כמו ליטר וחצי שמנת, את יכולה רק להריח מאפים.
והם מריחים טוב!

תחנות כיבוי נראות פחות או יותר אותו הדבר. הייתי ברבות. יש שתיים שלוש חניות מקורות בשביל הרכבים (כבאית, מיכלית ועוד משהו. אני ממציאה שמות חופשי), אזור לחליפות הכיבוי, איזה משרד, שירותים/מקלחת ולרב קומה שניה ללימודים עיוניים וחדר כושר. וזה בערך מה שמצאתי שם בבוקר שבת, הרבה יותר מדי מוקדם, כשהגעתי ליום הראשון של הקורס. אבל הכל היה מעץ, ופורמייקה, והיה להם טרקטור. והמדרגות לקומה העליונה היו צרות והדלת כתומה כמו שהפסיק להיות חוקי לפני ארבעים שנה ובכלל, אחרי שפתחתי את הדלת שמעתי את הקולות המפחידים הללו של טוני ודאג והכל הפך שחור לבן. וואפ וואפ וואפ.
אני מבינה שחצי מהנוכחים הם בני המקום, ווימירים, מעשנים, וכל מה שבא עם זה, אבל החצי השני אורחים ואיך זה שעיניהם אינן קרועות לרווחה ומצלמתם אינה מתקתקת. זאת רק אני שזה חדש לה?

אני מסתובבת בכל הקומה, שיכולה בלי שום בעיה להיות סט של סרט תקופתי, רק תורידו את המסך-השטוח-לצרכי-הדרכה מהקיר ותשאירו את הסטנלי-קאפ המגוחך שלכם מחוץ לפריים ויש לכם הכללללל. הרצפה מחופת הלינולאום בדוגמת ריצוף אבן, וילונות פסים בכל גווני הקשת שבין כתום לחום, כי עוד לא היתה הטכנולוגיה להפיק כחול שלא מריר של חלזונות, טלפונים סופר חדשניים – עם לחצנים, לא חוגה! ומספרי טלפון של שבע ספרות. ספות בריפוד מביך. הכל שם. ולכולם זה נראה הגיוני.

אחד המשתתפים, זה שמעשן הכי הרבה ולכן הוא הצ'יף, שם קפה ופליטר כמו גם מים במכונה עצומה ומרובת כפתורים שמפיקה קפה. זה בתאוריה. אחרי זמן מה הצטבר בקומקום הזכוכית בתחתית המכונה נוזל שקוף שדומה לתה. צ'יף הודה שהוא לא מבין דבר וחצי דבר בקפה, הוא בכלל איש של תה, ויצא לעשן במרפסת.
כן. יש להם מרפסת. בחזית. צופה לרחוב הראשי, לפארק ההחלקה ואתר הקמפינג שממול. וההר.

עוד קו דימיון בין ווימיר וסלוקן זה היותן בעמק צר יחסית שרץ מצפון לדרום. מה שאומר שהזריחה מאוחרת והשקיעה מוקדמת. או כמו שסיכם את זה אחד המשתתפים בהגיעו בבוקר השני, בוקר יום ראשון, שוב, מוקדם מדי: יצאתי בבוקר, היה שש מעלות, הגעתי לנלסון, שתים עשרה, המשכתי לנסוע לכאן, נכנסתי לווימיר, בום, מינוס ארבע. מה זה החרא הזה?
וכולנו הנהנו.
מה זה החרא הזה.
גם בסלוקן היתה קרה הבוקר.
מה זה החרא הזה.

הקורס הוא של שריפות יער, אם לתרגם באופן רופף מאוד.
כל המשתתפים הם מתנדבים בתחנות כיבוי לא עירוניות. עקרונית ההכשרה שלנו היא לכבאות מבנים. לבוש כבד, צינורות גדולים, מיכלי אויר ומסיכות, כל מה שבא עם התמודדות עם סוג כזה של שריפות.
אבל שריפות טבע, של עשב או עצים, יש להן אופי אחר. וההתמודדות איתן היא אחרת. הלבוש אחר, הצינורות אחרים. אנחנו לוקחים את הקורס בשביל לכסות את הסוג הזה של לוחמת אש שנדרש אליו. זה חלק מהכשרה שלנו. זה קורס קל וחמוד עם מדריך קל וחמוד. יום ראשון בכיתה, יום שני מעשי, חפירת שוחות בעזרת כלים עם שמות של גברים אירופאים (הכי שימושי: פולאסקי. שני לו: מקלאוד),תפעול משאבות של שריפות יער מתוך דלעות (דלעת היא מיכל מים ענק, כתום, מתקפל. כנראה נקרא דלעת בגלל שכתום וגדול אבל בעיני, כשמתחילים לקפל ומביאים את שפתי המיכל זו אל זו הוא נראה כמו פות ענקית), פרישת צינורות, גלגול (צינורות בצורת) אבטיח. מתחילים עם אדמה קפואה וגומרים מיובשים חמים קצת יותר מדי. כי אביב.

אבל לפני שנגיע ליום השני יש לגמור את היום הראשון, וללכת לישון.
מסתבר שעם כמה שווימיר קטנה, יש בה מלון. יש שיאמרו "מיוחד", יש שיגידו "עם אישיות" ואחרים יכנו אותו "רדוף רוחות". אני חושבת שהכל נכון. ויש עוד.
איכשהו הצלחתי למצוא את הדלת שמובילה פנימה, וזה לא היה טרויאלי! גם המלון החליט, כמו יתר ווימיר, ש81 היתה ה-שנה ואין מה להתקדם מעבר. אם כי לא ברור לי מאיזו מאה.
ראשית היו שם כמה גבירות מפעם. יושבות בינות לרהיטים וקישוטים ממזמן. ממש מזמן. וכל החדר מהדהד ימים עברו. ויש בר, מעץ, שנראה כמו מהמערב הפרוע, ועל הבר, שככה יהיה לי טוב, אישה עם מחשוף וציצים שנדחפים כלכך למעלה שאת לא מבינה איך היא נושמת וזה מרגיש כאילו אם תרמזי היא תקרא לבחורות שמאחור ותוכלי לבחור אחת ולעלות איתה לחדר.
בחיים לא ראיתי ציצים קרובים כלכך לסנטר שלא בסרט.
ובשמחה הייתי נהנית מהנוף אבל אני מזהה את בעלת הציצים ומשתדלת לקצר בשיחה.
היא מגישה עוד בירה אחת לפני שלוקחת אותי להראות לי את החדרים. אני מקבלת חדר ממש מיוחד כי יש לו שני פיצ'רים: השירותים מחוברים לחדר וגם יש בהם חלון.
אין לתאר את ההתרגשות.

על הרצפה, פרט לפירורים, המון שערות של כלבים. אני תוהה מאיפה הן הגיעו אבל התשובה מגיעה די מהר כשלאורך הלילה אני שומעת ילדים רצים הלוך ושוב במסדרון שדלת עץ דקה מפרידה ביני ובינו. אלה לא רגליים אלא טלפיים וגם בבוקר. וגם בדרך לאוטו ביחד איתי. שלושה כלבים שולטים במלון.
והחדר מלא בתמונות לא קשורות וזה מרגיש כאילו חזרת לבית של סבתא שלך כשהית ילדה ולסבתא שלך לא היה שום טעם. וצלב עשוי אבנים על הקיר "לנוחות המטיילים שלנו" מציינת המדאם.
כמובן.

השמש מפזזת ואני, בבטן מלאה קפה בחסות נשות ווימיר המעתירות ולב עולץ יוצאת בדרכי חזרה הביתה. מתוכנן לי דייט קפה ומאפה עם אהובתי. לא, לא איתך, גברת נחמדה בחנות. סליחה שבלבלתי.
עצירה קטנה לקניית כמות בלתי סבירה של נוטלה, כי פסח, ועוד אחת ממש מהירה בDIG.
למה דיג.
מכירה את זה שאת קונה ממישהי את העציצים הביתיים שלה כי היא עוברת דירה (קורה, קרה, יקרה), והיא מוסיפה כמה חינמים, כמה מקרים סיעודיים של עציצים על סף התפגרות, "אולי תצליחי להציל אותם" ואת לוקחת אותם כי כמובן את אחות רחמניה של צמחים.
לא דיברתי עלי, דיברתי על קים. היא זאת שמצילה צמחים עזובים. וכך גם עם מונסטרה אחד שהגיע אלינו לפני שנה ככה במצב לא איאיאי. ועכשיו, שנה אחרי, אני יכולה להגיד עליו שהוא לא מת. אני אצרף תמונה וזה יהיה כמו "איפה אפי". נסי לאתר את המונסטרה ובהצלחה לך.
בדרך כלל קים דואגת לעצמה, מה שאומר שבהרבה מהמקרים בהם היא חוזרת הביתה, יהיה בחיקה צמח אסופי. למשל, כזה שרכשה במיטב כספה במשתלה, היא לא צריכה את התמיכה שלי. היא משק אוטרקי ירקרק. אבל איכשהו עם המונסטרה, יש איזה מחסום. והיא אמרה את זה במו מילותיה: אני רוצה מונסטרה בריא.

"דיג" בראשון אחה"צ של אפריל. איך לתאר את זה.
כמו כנסיה, אבל אם ביונסה מופיעה בה. בקושי יש חניה והמקום הומה כמו כוורת, ואנשים, בעיקר נשים, דוחפות עגלות עם שקי תערובת שתילה, זרעים ושתילים. ברגיל אני סקרנית ואוהבת לבלות זמן בצפיה באנשים במקומות הפולחן שלהם אבל יש לי מטרה ויש לי דייט.
אני מאתרת עזרה. מישהי בגילי ששוב מנסה לנחש כל מדינה דוברת צרפתית כמקום הולדתי.
לא, אני לא קוויבקית ואני אגלה לך לפני שאעזוב פה. אבל בינתיים, בואי בבקשה תעזרי לי למצוא מונסטרה.
היא לוקחת אותי פנימה, הרחק מההמון הצובא על שתילי לוונדר בשמש, אל אורות מלאכותיים, אל שורה של תינוקות מונסטרה. תינוקות בריאים אבל עדיין – תינוקות.
לא מחזיקות שם מונסטרה ענקיים. את זה תצטרכי לייצר לבד בבית, עם הרבה אור, השקיה מלמטה וסיבוב העציץ מעת לעת, בשביל חשיפה אחידה לשמש המרובה. אבל בואי אעזור לך לבחור אחד יפה. את אומרת שזה לא בשבילך? "הנה, זה. תראי איזה מותק. היא תאהב את זה!" (היא עוצרת לשניה, מחשבת צעדים לאחור) "או מי שזה לא יהיה בשביל…"
אמרת את זה. אמרת את זה. אני שמעתי. אמרת "בשבילה". ואני מרגישה שרואות אותי. אני מרגישה שאופפת אותי הילה שאומרת "לסבית" (או כמו שאומר הנוער: giving gay) ואני מרוצה. כל כך מרוצה.

אני ממהרת למקום המפגש שלנו שבינתיים כבר נסגר אבל את השמש אי אפשר לכבות
אני פוגשת את אהובתי סביב שולחן בחוץ
אומרת לה "חודש הולדה שמח אהובה שלי"
ומגישה לה תינוק מונסטרה.

ועכשיו, תמונות.

הסיפור הבא, יתכן שכולו אמת ויתכן שכולו בדיה. אין באמצע.

שתיים מקיצות בבוקר שבת אחרי יותר מדי זמן בנפרד.
הן מתלטפות,
מתנשקות נשיקות קטנות וגדולות,
ובוהות זו בעיניה של זו, ממושכות (מה שמכונה the gays gaze)
תוך שהן חושבות, ולפעמים המחשבה מחליקה החוצה: אלה באמת החיים שלנו?

לתוך השלווה הלחלוחית מתפרצת דפיקה ילדותית בדלת.
הן טועות להניח מי נמצא מהצד השני, מוודאות שכל העירום מכוסה היטב (שלא יצרוב חס וחלילה את עיני המתבגר) ומזמינות אותו פנימה.

אל החדר נכנס אחד, עוד מעט בן שמונה עשרה, מאתר אזור פנוי במיטה ומרשה לעצמו להצטרף.
הוא יושב שם ומדבר,
עבר, הווה, עתיד
והן נינוחות, מחויכות, מאזינות, מהנהנות.

זאת שבאלכסון מתמתחת (בלי להיחשף. היא מנוסה והיא יודעת)
פתאום
היד שלה נתקלת במשהו והיא קופאת, יד, זרוע, פנים.
הנער, בלי להחסיר פעימה, אומר: "אני חוסם את זה משדה הראייה שלי. בחיי שכבר ראיתי פה הכל"
וממשיך בסיפורו.

היא חוזרת לנשום ובתנועה חלקה מחליקה את הדילדו הדו-ראשי אל מתחת לכרית שלה.
ואז היא נזכרת,
והידיים שלה ממשיכות לשוטט,
מחליקות על גבי הסדין בתנועות חיפוש וגריפה,
מוצאות ויברטור אחרי ויברטור ומשכיבות אותם לישון במקום בטוח.
יש הרבה כריות על המיטה. הרבה מקום להסתיר צעצועים. התזמון הפעם – לא משהו.

היא מפנה ראש אל זוגתה ואומרת לה: אני חושבת שמצאתי את כולם, אם אני זוכרת מי פה,
כולם במקום בטוח לפי מדיניות save on therapy later
ובאחת כולן מפנות ראש אל מתלה הבגדים, המקום הזמני הקבוע של אביזרי התחפושת, אל הפיאה והגרזן,
והנער אומר: אני שמח לראות שהריתמה כבר לא מוצגת לראווה על הקיר. זאת התקדמות.

בראשית החודש הלכנו לבראנץ'-דראג. זאת לא פעם ראשונה, לא בדראג אלא בבראנץ' דראג.
אסכם ואומר שאת מופעי האמנות שלי אני מעדיפה לראות באולם בו שילמתי על כרטיס וזה כל מה שקורה כי יש שם מקום להבעה ואומנות ויש ערך מוסף מעבר לתחפושות וליפסינק. אבל היה טעים לאללה והראינו תמיכה באמני הדראג המקומיים. אז יאללה.

משם נסעתי להביא את ג'ונו.
אני אסביר.
פעם לא הרשיתי פה חיות. ואז היו פה כמה חתולות כי זאת תחזוקה נמוכה. ואז קים עברה לפה עם אספן, הכלבה המאממת וסוקס, החתול המרושע (אם לשפוט לפי תחביביו להשתין על ספות ומיטות).

לפני כמה שבועות ליאו וקים שלחו לי תמונה של כלבה עם עייני כלבלב (כי היא כלבלבה) ומסר שאומר שהיא נכה. כנראה שהייתי הורמונלית או משהו כי לא רק שאמרתי יאללה, גם טיפלתי בכל הניירת.
והנה, מתחיל דצמבר ויש לנו בבית את ג'ונו שלכאורה יש לה נכות אבל זה לא מונע ממנה להיות בכל מקום בו זמנית, ובווליום גבוה.

רצינו לישון אז עשינו מה שעשינו כשהיו לנו תינוקות ולקחנו אותה למיטה. בהתחלה זה עזר והיא ישנה (קים פחות) אבל אז זה הפסיק לעבוד והיא היתה ישנה לפרקים, מתעוררת מכל מה שקורה (נגיד, איזה ילד מתעורר נורא מוקדם להתארגן לבית הספר) ולא משנה כמה לקחנו אותה לסיבוב – היא המשיכה להשתין ולחרבן בתוך הבית.
כשאת קמה מוקדם בבוקר אחרי ממש מעט שעות שינה, דורכת בשלולית של פיפי בדרכך לחפש איפה היא השאירה חבילות (בעיקר בארון. אבל גם במקלחת וליד חדר הכביסה. גיוון זה חשוב) – העולם נראה לך מכוער ואת מתחילה לשנוא הכל. אבל לא אמרתי כלום. כי אני לא יכולה להיות הגרינץ' בסיפור. אז סתמתי.
עד ששבועים לתוך הסיוט קים אמרה שנראה לה שזה לא מתאים לנו ומרב שהנהנתי קיבלתי נקע בצוואר.
למחרת באה אישה שרצתה אותה ולקחה אותה עם כל האוכל, האביזרים והצעצועים. והשקט היה מחריש וזה היה מאמם.
אבל הנה קצת תמונות מהתקופה שהיא היתה איתנו. אני מדלגת על תמונות של קקי בארון אבל יש לי למי שרוצה.

את התמונה למעלה אני צריכה להסביר.
היינו בארוחת חג (הודיה, אמריקאי. שלנו נחגג בסוף אוקטובר, מזמן) אצל חברות חדשות שלנו. זושות שגרות ממש קרוב אבל היו מחוץ לרדאר שלנו. העיקר, נוצר קשר וקיבלנו הזמנה והיה ערב מאמם עם עוד כמה נשים ובין היתר יצאנו משם עם כמה המלצות צפיה.
אחת -סרט, My Old Ass – מעולה מעולה מעולה. בעיקר אהבתי את הזעזוע של בת השמונה עשרה מהרעיון שאולי היא נמשכת לבנים (טוב, לבן אחד). הכל מעולה בסרט הזה, כולל אוברי פלאזה והשחקנית הראשית שהיא מאוד ידועה פה ביבשת ולי זאת היתה היכרות ראשונית.
חוצמזה – הסדרה I have nothing. וזה, יכול להיות, קנדי מדי בשביל להגיע לשאר. העולם.
https://www.imdb.com/title/tt22693932/
יצרה את הסידרה קרולין טיילור שהיא קומיקאית קנדית מעולה, חלק מהרביעיה שיצרה את Baroness Von Sketch Show. הסיפור, בגדול, זה שהיה לה רגע בו היא ראתה את השיר של וויטני יוסטון בעל אותו השם כמוזיקת רקע להחלקה אומנותית על הקרח, ובמקום להתקדם הלאה – היא עשתה מה שיכלה כדי לגרום לזה לקרות.
זה המקום לציין שבקנדה, בקרב בנות גילי, אולימפיידת החורף של 1988 זה מאורע מכונן, במיוחד ההחלקה האומנותית, והסדרה הדוקומנטרית הזאת בת 6 הפרקים נוגעת להן בכל הנקודות. בשביל מי שלא היתה שם והשמות לא מדברים אליה – זאת סדרה מעולה שלא נוגעת לך בהיסטוריה, סתם נוגעת לך בלב.

הסרטון הזה עשוי להסביר את הבננה, פחות את הסיגריות המזויפות. בשביל זה צריך לראות את כל הסדרה.

https://youtube.com/watch?v=V0VM51y0yR0%3Fsi%3D4HMM1kUcQr6ZlBQh

במעבר חד, שמיכת הטמפרטורות שלי לשנת 2024 עוד מעט מסתיימת. עד ראשית דצמבר לא היה לה מקרא וזה חמור אבל בר תיקון. לא ידעתי איך אני רוצה לעשות את זה עד עכשיו ועכשיו כשאני יודעת – הכנתי. תיכף אראה.
מה שיותר מעניין זה השמיכה של 2025. היא הולכת להיות שונה. היא תכיל מינימום ומקסימום בכל שורה. אני אדגים אחרי שאתחיל, יהיה יותר פשוט. בינתיים אני מתארגנת. קודם כל אני צריכה לכסות טווח רחב יותר של טמפרטורות מאשר שמיכה ממוצע יומי, אז בחרתי צבעים נוספים והזמנתי חוטים ואז הוצאתי את כל מה שיש לי מעכשיו ומפעם ומיינתי כדי שיהיה ברור מה בפנים ומה בחוץ.
אלו החוטים ששייכים לשמיכת 2025.

ואלה החוטים שלא ישתתפו. החוטים שפנויים לכל פרויקט אחר. צבעים מאממים, הא?

ואז הגיע בראד. אבי ילדיה.
מסורתית הילדים שלו איתו בכריסמס.
מסורתית קים בורחת לאנשהו בחג.
השנה, צירוף של נסיבות (קים גרה פה, הילדות שלי פה, מגוחך שהיא תהיה עם הילדים שלי אבל לא שלה, בראד חטף אבנים בכליות ופחות התאים שיקח אליו את הילדים לחג) גרם לזה שהזמנו את בראד לבוא לפה. פיתינו אותו במרק עוף (העמדתי סיר בערב החג. וחשבתי על אמא שלי ואיך זה מריח כמו המטבח שלה כשאני באה לבקר). והוא בא בבוקר כריסמס.

אחרי כמה שעות רביצה הוצאנו את עצמנו לסיבוב בחוץ. קשת נעדרה מהטיול ומהתמונות.
אחרי עוד כמה שעות החלטנו לראות ביחד סרט צ'יזי. והתאמנו כיבוד. כי מזמן לא אכלנו

אני צריכה לספר משהו על השוקולד.
בנובמבר הזמנתי 6 קילו שוקולד חלב ועוד אחד לבן כדי להכין שוקולדים לחג. מאז הדואר נכנס לשביתה וכל ההזמנות שלי (הרבות) נעצרו בשלב של לפני משלוח. וחיכיתי וחיכיתי. והתייאשתי ונסעתי לעיר וקניתי 4 קילו שוקולד חלב ביוקר כי בכלזאת, זה מצרך יסוד.
ואז נגמרה השביתה והשוקולד מאמאזון הגיע. אז זה מה שאני מתמודדת איתו ואני חייבת לציין שאני עושה את זה ממש טוב. בכל יום אני מכינה משהו ומחלקת לילדים.
טבלאות עם פקאנים קלויים או קרמל אוורירי. מקופלת. בתמונה למעלה אפשר לראות קינוח של הרגע האחרון – משטח שוקולד מרוצף בקרקרים מלוחים. אחרי שאת שוברת את זה את לא יודעת כמה בדיוק את אוכלת שזה מאוד ברוח החג.

אין לי יותר תמונות. יש מצב שאוסיף עוד ממה שיצטבר עד סיום החודש. סביר יותר שלא.
הבוקר התעוררתי, הבאתי קפה לאהובתי במיטה. לא כי חג אלא כי ככה אני עושה. ואז הלכתי לבדוק מה שלום בראד, והוא היה ער. אז הבאתי לו קפה למיטה גמכן. אני ממש מחבבת אותו. הוא איש נחמד. הוא משפחה ונעים לי בסביבתו. הוא מתנהג באופן אבהי ואוהב גם לילדים שלי (למשל, לקח את קשת לוונקובר כשלקח את הבן שלו. הלין אותה, האכיל אותה, דאג לשלומה והחזיר אותה אחרי כמה ימים. רק דוגמא). בשבילי הוא כמו דוד. דוד נחמוד. אני שמחה שעשינו את החג ביחד.

—

הנני כאן. מבשלת ואופה כמו סופה (לחם שאור באייר-פרייר! מרק בצל באינסטנטפוט! ועוד שוקולד, כמובן).
אתמול ראינו עוד סרט מטומטם. אני חושבת שהלקח נלמד – כשאת רוצה לצפות (בפעם המי יודע כמה) ב"כשהארי פגש את סאלי" ואת יודעת שהוא טוב ומתאים – שלמי כמה שצריך (15 דולר במקרה הזה) ותיהני. אבל לא, התקמצנו והחלטנו ללכת עם מה שזמין לנו בהמוני הפלטפורמות שגם ככה אנחנו משלמות עליהן.
בעוד אני יושבת וצופה ומרגישה איך נוזל לי האיי-קיו וידי משועממות (כי כבר סרגתי את השורה של היום), הלכתי לקופסת הפעולה שנזנחה אחרי שנכנס החג אבל נשארו בה כמה התחלות של קישוטים, ותפרתי כמה צורות גזורות ומותחלות. אני רוצה לפרק את הקופסא וצריכה את כל המחטים נפרדות מהחומרים שאארוז בארגז חגי האור. השארתי לקים לתלות אותם. כך זה נראה בבוקר, השניים ששמתי להם עיניים.

בחזרה לסרטים.
שלשום אור אמרה – יש לי סרט צ'יזי (כבר הראיתי את מגש הגבינות שהתאמנו לסרט). אז ראינו את Love Actually .
(בעברית: "אהבה זה כל הסיפור").
ובכן.
מהר מאוד מתברר שזה סרט בריטי (הנה ההוא מהארי פוטר, הנה זה מנוטינגהיל והנה אשתו המאממת של זה שאין לו שפה עליונה). אבל זה לא הופך אותו לסרט טוב.
בהאזנה לפודקאסט that aged well, שמנתח סרטי עבר, וחרג ממנהגו לא לגעת בסרטים שנוצרו אחרי שנת אלפיים (הסרט הזה הוא מ2003 ולא להאמין איזו כברת דרך עברנו מאז) התברר לי שמדובר בשני סרטים שאוחדו להם יחד. מהתבוננות שלי מדובר באוסף עלילות לא קשורות שנזרקו לכובע ואז נשלפו משם באופן אקראי כדי לחבור לכדי סרט אחד שברור שאינו דל תקציב (שחקניות מהשורה הראשונה) ועדיין כה, כה גרוע! זה סרט חסכוני בכך שהוא גורם לך להרגיש מסטולה בלי שצרכת אף חומר משנה תודעה.
וכמות הbody shaming שיש שם זה באמת, לא יאמן.
קיצור, הגבינות היו טובות, הסרט לא. למחרת אמרנו, הארי וסאלי, מה נשלם 15 דולר, יאדה יאדה, מה יש בחינם. אור תמצאי לנו איזה סרט כריסמס להטבי (למרבה השמחה זאת קטגוריה). והיא מצאה, משהו חדש חדש חדש. Last ExMas
https://youtu.be/H1x9rixjg5s?si=h3jk–uwAyp1kC-n

מה אני אגיד, עלילה כזאת צפויה ומשחק כזה גרוע מזמן לא ראיתי. באמת, קרינג' מקצה לקצה.
אז מחר נצפה שוב, כמו בשנה שעברה ובזאת שלפניה, בסרט Happiest Season
https://youtu.be/h58HkQV1gHY?si=ItBKh7LWkNmr4nDg
כי למרות שהעלילה די צפויה ואת לא מפסיקה לצעוק על המסך – "לא זאת, זאתי!" (היא לא בוחרת טוב, אבל היא צעירה, אין מה לעשות, היא תלמד בדרך הקשה), יש שם את דניאל לוי שיש לו רק דמות אחת אבל לאן שהוא מביא אותה – אני שם, ואוברי פלאזה (פעם שניה בפוסט הזה!) והסוף עושה לך אוח בלב.
הפעם נשים גם קצת בשרים מיושנים במגש כדי לאזן.

עוד משהו שמעסיק אותנו, וזה רק בימים האחרונים, כי נזכרתי פתאום כשראיתי חוברת סודוקו שגריי קיבל לחג וגם יש פה איזה זמן מוזהב בהיסטוריה שלנו בו המדפסת עובדת (שששש טפו טפו חמסה חמסה). יש את האתר הזה https://www.gmpuzzles.com/blog/ ויש בו תשבצים בסגנון עדות הסודוקו בעבודת יד. הדפסתי איזה שלושים בשביל אור וקשת ובשבילי ומאז חיינו נוסבים סביב תשבצים. אין מה לעשות, לכל אחת יש את החומר הזה שיגרום לה לאבד את הראש. במקרה שלי זה שוקולד חלב ותשבצים טובים. אני מקווה לתפוס תמונה של שתי האחיות פותרות ביחד. זה חמוד אש. בינתיים – זה מה שמצאתי בבוקר על שולחן המטבח.

לא תפסתי אותן פותרות סודוקו ביחד אבל כן מנגנות ביחד

בחזרה למסיבת חנוכה אצל רבקה. נר שלישי? לא משנה התירוץ. אנחנו אוהבות את המשפחה של רבקה.
היא אמרה שבפעם הקודמת באנו בפיג'מות. אני לא זוכרת את זה אבל אני לא זוכרת כלום. אני באתי עם החולצה החגיגית שלי וקים התלבשה באופן דומה ואת רבקה מצאנו בפיג'מה חגיגית

הלביבות כבר היו מטוגנות ומוכנות, ואיב עמדה ככה, חגיגית והכל, לטגן את הסופגניות

היו שם הרבה חברות של איב. אחת הביאה עוגיות מקושטות ברוח החג

כל כך הרבה נוער!

תוספות ללביבות:

שמנת חמוצה, רסק תפוחים, מלפפונים חמוצים של סבתא, לא החרא המקובל, ו… חומוס

קלטו את הפמוטים. כי ערב שבת

את הקישוט הזה רבקה קנתה בטרגט

הנוער היו מתוקות לאללה. בקומה אחרת. בזמן ששיחקנו ואכלנו יותר מדי.

אני חושבת שזה נס שאני מצליחה לכתוב פה עכשיו. כן, ניצלתי בנס, ברגע האחרון.
מה שקרה זה שבאתי לפה לכתוב על הופעה שראינו בזה הסופש (אבל בטח אגלוש), ישבתי לי בסלון להחליף מיתרים בזמן שקים סורגת (בנוהל) והיא שמה משהו ברקע. העניין הוא שסדרת הסריגה שלה (הדיפלומטית) נגמרה לה והיא מצאה משהו אחר לבינתיים.
זה היה "עקרות בית מורמוניות" שזאת סידרה עם צרור ילדות בכיתה ז', או ככה נשמע (יכולה להיות כיתה ד'), שכולן נראות בדיוק אותו הדבר אבל אין להן תגי שם (תיקון: יש להן חולצות עם השם שלהן מודפס עליהן. כנראה שלא רק אני מצאתי את הדימיון בעייתי), והן מדברות הבל הבלים. אני לא יודעת, אולי זה סטנדרט בתכניות ריאלטי (כן צפיתי בזאת של הזיווגים הלסביים וזה לא היה כזה נורא. גם ראיתי את השדכנית היהודיה וזה לא היה כזה). בכל מקרה הן המהמו ברקע ואני הרגשתי איך אני מתחילה לשכוח מילים, לאבד כישוריים מוטוריים ולשכוח למה אני כאן.
אני לא אגיד שהפעלתי סמכות אבל כן עשיתי קולות לא מרוצים ואז בשארית כוחותי הצעתי שנראה את הדבר שהכי לא מעניין אותי בתבל – המופע של טיילור סוויפט.
וכך ניצלתי מצניחת אייקיו.
שרדתי כדי לספר.
ובכן:

בחודש הקודם מצאנו את עצמנו בהופעה. משהו שראיתי בפייסבוק וקניתי בספונטניות והסתבר להיות מופע יחיד מעולה מעולה מעולה Chela Davison – A little bit much. היא עלתה על הבמה, בלי תפאורה, בלי תלבושות, בלי מוזיקה, בלי אביזרים, בלי נעליים. ושעה ומשהו דיברה. בחיים לא ראיתי דבר כזה וזה פה אצלנו! זה היה כה נחמד. לנסוע לנלסון, לאכול אוכל טוב לפני, הופעה והביתה. מה שנקרא בילוי. ולא מסובך לעשות. שעה נסיעה. קל"ב יחסי.
וכל זה לפני שהבנו שהשנאה מתמסדת (ע"ע בחירת טראמפ) ואנחנו לא מוכנות לעבור את הגבול בשביל לצרוך תרבות (מקוות מאות שברנדי תעלה צפונה. מה הסיכוי).
הרגשתי בשלות מסויימת מפעמת בי לצאת בתכיפות גבוהה יותר מפעם בשנה. אז כשקים אמרה "גריז דובים" אמרתי כן, וכשראינו שזה כמה ימים לפני ימי ההולדת שלנו ואני נטולת ילדות באותו הסופש – החלטנו לעשות מזה סופשבוע. נתארך אצל ואל, איפה שיש בית מאמם, הרבה מקום, חברה נהדרת וג'קוזי במרפסת.

הקונספט הזה של יומולדת במים חמים הוא מיסודות קיומנו ואת שני הראשונים עשינו ב"גבעות מבעבעות" והיה מאמם בפעם הראשונה (לא רוצה לדבר על הפעם השניה. אולי כשיתישן יותר). אבל זה גם חמש שעות נסיעה בשלג, זה יקר ויש לי נסיעה גדולה מתוכננת. לא מצאתי כוחות להשקיע כלכך הרבה משאבים בשביל לבכות שלושה ימים.

וטוב שהיתה הופעה והצטרף לה סופש כי הובעה דאגה בקרב קים ורבקה שאני ככה נותנת לציון דרך כזה לחלוף בלי שאניח להן לחגוג אותי כראוי. מה אני לא עושה כדי לרצות אני שתי אלה שאני אוהבת כלכך.
הגדרתי גבולות: לא מסיבה, לא המונים, לא מתנות. אפשר גבינות.
קים לקחה את זה משם ויידעה את כל מי שצריכה לדעת.

כשהתקרבה שעת היציאה שלי מהעמק הלח לכיוון רוסלנד הצוננת הודיעה לי קים שכבר היתה שם: תארזי לנו זה וזה וגם גיטרה ומכונת קפה ודוקרני קרח לנעליים, כדי שנוכל לטפס את ההר. זה המקום לציין שמהדלת האחורית של הבית של ואל יוצא שביל שמטפס הר. עשינו את המסלול פעם עם הילדימות. זה בטח היה בקיץ, אני זוכרת שאכלו אותי יתושים. עניתי לה – מביאה את הגיטרה, מביאה מכונת קפה, לא מביאה דוקרני קרח ולא מתנצלת על זה. לא צריכה לקבוע פה קווים אדומים. הכי רחוק שנגיע מהמים החמים זה האוטו בשביל להביא משהו ששכחנו. דוקרנים אלק. אהובתי הוזה.

פעם רוסלנד היה המקום אליו נסעתי בשביל להיות עם האישה שלי. היום היא איתי וברוסלנד יש שלושה דברים: משפחה, פיזיותרפיסט מעולה וכריכים.
את הפיזיו אני אראה בשביל לטפל במרפק-טניס שלי שאני אוהבת לחשוב שהגשתי בזכות סריגה מופרעת. בעיקר הצפרדע. הנה כמה תמונות להצדקה:

והכריכים. אני לא משווה לכריכים של ישראל. זה סטנדרט גבוה מימים ימימה.
אני כאן, באמריקע ומה שאני פוגשת זה כריכי עולב. לא שאני אדם של כריכים אבל לפעמים את צריכה אוכל שאפשר להשיג מהר, להחזיק ביד ולאכול לשובע. וכך היה לי כשבספטמבר באתי לכאן לבדי למחנה מוזיקה וחיפשתי משהו לקנות ולהזין עצמי לפני שזה מתחיל. גיליתי את כריכי המעדניה של פררו ומצאתי את עצמי אוכלת אותם לארוחת בוקר, צהריים וערב כמידת יכולתי. הם משמחי חיך, בטן ולב. אני לא מפסיקה לדבר עליהם ומתעלמת מהחיוכים הרחמניים של אנשים שאשכרה יכולים לגשת לשם מתי שרוצים ולא עושים את זה. זה בגלל שלא ניסו אותם!
על פניו זה נשמע כמו תואם סאבווי אבל זה לא. טרם היתה לי חוויה מספקת בסאבווי וניסיתי לפחות פעמיים בארבע עשרה השנים שלי כאן. את חושבת חסה היא חסה אבל לא, זה פשוט לא זה בסאבווי. כאן יש לחמניה מעולה, בתוכה יש בשרים וגבינות מאיכות מעולה (כולל שניצלים וכדורי בשר!) ואז את מוסיפה על זה רטבים וירקות. כמו ממרח תאנים, רוטב חזרת וארוגולה ("כפולה", אני אומרת להם).
אכלתי אחד אחרי הפיזיו, לבדי, ובבוקר שבת עת ירדנו לפררו (המכולת של רוסלנד. שאין לי מילים לתאר את הרמה העולמים של מה שיש שם) וקנינו את מה שנדרש בשביל הארוחות הבאות עליו לטובה, עם מספר לא ידוע של אורחות (טלה לארוחת ערב, שקשוקה לארוחת בוקר), לקחתי את קים למעדניה והכרתי לה את הכריכים, משל היו יוצאי חלצי שבדיוק קיבלו מלגת הצטיינות.
וכשחזרנו הביתה והיא התיישבה עם החצי שלה, קולות "אוה" ואנחות "אההה" מלאו את האוויר ואני ידעתי שעוד נשמה נפלה עכשיו בכריכים של פררו.

הבית המאמם של ואל נמצא בנקודה הכי גבוהה ברוסלנד, וזה לא עניין של מה בכך. רוסלנד ממוקמת על הר ומרוחה בנדיבות מעלה מטה ולא ימינה שמאלה, מה שאומר שיש הבדלים משמעותיים בין רוסלנד-תחתית (איפה שקים התגוררה), למרכז העיירה (מרחק רבע שעה טיפוס מתנשף מהבית של קים), לבית של ואל (עוד רבע שעה בשיפוע לא סביר). לא הייתי מדבר על מיקרו אקלים אלא על הבדלים משמעותיים במועדי כניסת החורף ויציאתו.
כן, נעלתי מגפי שלג כשיצאתי מהבית בבוקר שישי אבל עד שהגענו לבית של ואל והשלג התפצח תחת רגלינו, לראשונה בעונה זו – לא היה להם שימוש של ממש. סתיו זאת העונה המתוקה הזאת בה את יכולה להשתמש במרפסת כמקרר.את תועפות המשקאות שקנינו (שומדבר אלכוהולי, כי ככה) שמנו מחוץ לדלת האחורית וזה היה נהדר למסיבה במוצ"ש אבל עד ראשון בבוקר הם היו מכוסים בעשרים סנטימטר של שלג. סתיו ברוסלנד.

רגע רגע. אני צריכה להגיד משהו על המייבש.
מתישהו מישהו חשב על הרעיון של לאחד שני מכשירי חשמל גדולים – מכונת כביסה ומייבש. אני חושבת שאני יכולה לתמוך ברעיון כזה, עקרונית (לא יורדת לפרטים איך את מאחדת שתי מכונות שאחת עיקרה להרטיב והשניה עיקרה לייבש). הנה התוצר המוגמר, שמצאתי בשני בתים בהם התארחתי (אצל ואל ואצל מורגן) וטרם שמעתי עליהם מילה טובה.
ראשית, אין להם צינור לשחרור האדים. זה אומר שאת יכולה להציב את המכשיר הזה בכל מקום והוא ישמש כתנור חימום אם תעזי להפעיל את פונקציית המייבש. זה גם יקח שלוש שעות. עשיתי את זה פעם. אחת. והיה קיץ וזה הדבר האחרון שהיינו צריכות. שלוש שעות בשביל לייבש בגדים ולחמם את הבית.
שנית. אין להם פונקציית מייבש.
אני מחבבת את ממשק המשתמש של LG. פשוט כזה. יש לך כפתור לבחירת תכנית שאת אף פעם לא מסובבת כי התכנית הרגילה, הדיפולטית, היא זאת שאת משתמשת בה.
אנחנו הולכות לבלות במים, להרטיב מגבות וחלוקים, הטמפרטורה קרובה לאפס, אני צריכה להיות מסוגלת לייבש דברים. איפה המייבש מתחבא. פעם הצלחתי לייבש מכונה אחרי הכיבוס. איך עשיתי את זה? איך אני עושה את זה בלי לכבס? למה אין תכנית מייבש, למה?!
הנה הדרך לעשות את זה. אני כותבת כאן בשביל הפעם הבאה שאעמוד מול המכשיר העצום ואגרד בפדחתי.
את בוחרת את תכנית "סחיטה וניקוז". את משחקת עם פונקציית הייבוש בצד ימין (נגיד "רגיל") ואז (הסדר חשוב!) את פונקציית הסחיטה מעבירה ל"ללא".
הזמן שהמסך יראה הוא שמונה דקות והזמן שיקח לך לייבש מגבות עם כמה טיפות מים עליהן: שעה ומשהו.
מקווה שהקיטור נרשם.

בוקר שבת, אנחנו עדיין לבדנו, רק שתינו, מתעוררות למה שנקרא כאן "blue bird day". השמים נקיים, השמש בחוץ. וקר. זה חידוש מרענן בעונה זאת שנקראת (אני לומדת כל כך הרבה שמות בסופש הזה!) stick season (יש לנח כאהן שיר בשם הזה). זאת העונה הזאת שיש עכשיו, כשאין עלים ואין שלג ורק עצים ערומים והכל נראה כמו מקלות. זה הזמן לטבול, לסרוג, להתכרבל ולנוח לפני שההמונות באות.
אני מוצאת במסדרון הקומה בה אנו ישנות מראת אורך שמוצבת בצורה כזאת שבכל פעם שאני יוצאת מהשירותים אני נתקלת בעצמי. איכשהו עד כה לא נתקלתי בעצמי מכזה מרחק בכזאת זוית וזה מרענן ומגניב. אני אוהבת את מה שאני רואה. חמישים נראה טוב עלינו.

ואל לא כאן בשביל לחגוג איתנו אבל היא השאירה לנו מתנות יומולדת, גבינות במקרר, פתקים המסבירים את כל הדורש הסבר (איך לתפעל את מכונת הקפה המצויינת שלהם וכד'). היא מאממת שאין מילים.
שבת אחהצ. רבקה מגיעה, ג'ני וג'נט אחריה. אנחנו בג'קוזי והטלה בתנור. ככה רציתי את זה.
מחשיך, עוד נשים מגיעות והן יפות אחת אחת. הן מביאות גבינות (ועוגות גבינה), וזה כיף. כל כך כיף.

זאת לי פעם ראשונה לפטפט ישירות עם ג'ן המיילדת ומה אגיד, היא משהו משהו!
יש לה סיפורים רבים ולב רחב שאיכשהו גורם לכל הדברים לקרות לה.
הסיפור הראשון ששמעתי השאיר אותי עם פה פעור. הוא כלל יולדת שהתקשרה אליה עם צירים צפופים בשלוש לפנות בוקר. ג'ן קבעה להיפגש איתה בבית החולים ויצאה לדרך. שלוש בבוקר חשוך וקר ובאחד העיקולים (הכל פה עיקולים ומדרונות) היא ראתה מכונית לא במקום (בתעלה במקום על הכביש) ואיש מטפס לכיוון הכביש. אחרי התלבטות מהירה אם למהר לבית החולים לפגוש את היולדת או לבדוק מה עם האיש, היא עצרה לבדוק שהוא בסדר. האיש היה רועד והלום וכשהמשיכה למכונית היא מצאה בה, מצדם השני של חלונות מרוחים בדם, אישה רגועה שאוחזת תינוק בן שמונה דקות. היולדת שלה.

"תספרי על הציפור!" ביקשה מישהי.
זה חתיכת סיפור ואני לא אעשה לו צדק אבל בקצרה, מדובר בטרמפ שנתנה לחסר בית עם שקיות של פחיות מיחזור ביום החופשי שלה, בתוך החולצה של האיש היה גוזל כלשהו. מפה לשם, שיחה עם איזו רשות ציפורים, טון שהשתנה כששמעו את הציפור קוראת, זיהוי הציפור כנדירה בסכנת הכחדה ויום שלם של נסיעות אל שדה התעופה וממנו עם ציפור שקיבלה ממנה שם משפחה (אשכרה אמרו לה: את חתומה על הציפור הזאת), חודשים מספר אחר כך עוד טלפון ומשלוח הציפור בחזרה כדי שתשחרר אותה חגיגית בסביבתה המקורית. כמובן שהיא לקחה את זה על עצמה (בכל זאת, יש לה צאצאית ציפור) וערכה אירוע חגיגי שכלל ילדים, נפנופי ידיים ונפנופי כנפיים.

הרבה יותר מדי מאוחר האורחות ואנחנו מפזרות למיטותינו. זאת הבעיה היחידה באירועים כאלה – יותר מדי דיבורים, פחות מדי שינה. אבל כמה שזה מספק!

בבוקר שאחרי, קים ורבקה כבר במים החמים. הג'קוזי הוא במרפסת הקדמית והבית ממוקם ברחוב ללא מוצא בו הרחוב מתעגל לכדי לולאה. זה אומר שהמרפסת הקדמית פונה לבערך חמישה בתים אחרים, וכולם בחוץ מפנים שלג ראשון לעונה.
אני מביאה את המגבות והחלוקים החמימים מהמייבש, מסירה את שלי, מתעלמת מהחבורה שלשמאלי (אם הם מרימים ראש הם רואים שיח ימתיכוני), כי כמו שאנחנו אומרות לעצמנו – כולם פה בשכונה רואים ציצים למחייתם, וגם, יש את הקטע הזה שבגיל ארבעים את מתחילה לאבד את כל הזין שאפשר לשים ובגיל חמישים פשוט לא נשארו לך fucks to give.
ובעוד אני מטפסת על המדרגות להיכנס למים החמים אני שומעת קריאה מלמטה. וככה, כמו שאני, רועדת ועומדת על שלג טרי, אני מכופפות חצי גוף מעבר למעקה ורואה שם את ג'ן המיילדת. היא באה לבקר. קצת משא ומתן והיא בדרך להצטרף.
איכשהו השיחה הגיעה לבידה. כי זה נושא חביב מאוד על רבקה ועלי. עינינו מצטעפות ואנחנו מתגבהות מעט כדי לזלזל בבעלות התחת המלוכלך. ג'ן באה לביקור קצר כי היא צריכה ללכת לתפוס נמיה. איכשהו עברו לגור אצלה בבית ארבע נמיות והיא מתארגנת על מלכודת חיה. מהדברים שקורים בקוטניז.
עוד אנו מהללות את חור התחת הנקי שלנו וכמה קשה פה בבית בלי בידה, אני מסתכלת על המיילדת, חושבת על הבקבוק שמשמש אותי כבידה נייד, זה שקיבלתי עם הלידה של טל כדי לשמור על אזור אסון נקי ופעמוני חג מצלצלים בראשי. ג'ן, יש לך גישה לבקבוקים הללו? אני לא מצליחה להשיג אותם!
ג'ן צריכה ללכת. היא מבטיחה לחזור ולספר את סיפור האייל הקורא שקים ביקשה. האישה הזאת צריכה לכתוב ספר.

שעות אחר, אחרי כמה ביקורים ושקשוקות, היא מופיעה ומגישה לי את זה:

אחרי שאכלה את אחרונת השקשוקות, מעל אריחי רמיקוב, שמענו את סיפור האייל שהתרחש לפני כשלושים שנה והולך בערך ככה:

חברה שלה, שמתגוררת במזרח (אונטריו) מחזיקה בכארבעים כלבי מזחלת. הכלבים הללו צריכים לרוץ אחרת הם משתגעים ולכן חלק מהתחזוקה שלהם היא להריץ אותם. למשל, לשים את עצמך על מגלשיים (של גלישה למרחקים) ולתת להם לקחת אותם. אחרי כמה שניות של כאוס, הם נכנסים לקצב וזאת הפלגה חלקה וכיף לא נורמלי. אפשרות אחרת היא לקחת אוטו, להסיר ממנו את המנוע, להשאיר בלמים, לרתום את כל הארבעים ולצאת לנסיעה. זה סיפור יקר להאכיל ארבעים כלבים, לכן יש לה הסכם עם מי שאחראים על טיפול בחיות שמתות על הכביש – הם קוראים לה והיא מפנה אותן.
הגיעה קריאה, החברה יודעת מה לעשות ומדריכה את ג'ן: מגפי גומי, חליפה חסינת מים, כפפות, כיסוי פנים וראש, משקפי מגן ואת כל המעברים בין הכיסויים לאבטח עם דאקט-טייפ. נכנסות לרכב שלה ונוסעות ליעד, שם הן מוצאות אייל קורא. גדול. אייל קורא בוגר שוקל 380-700 קילו (איילה קוראת – פחות). החברה שולפת משור שרשרת ומתחילה לפרק את הגוויה לחתיכות בגודל שהן יכולות להרים ולשים באחורי הרכב. יש שם עבודה, והעבודה מלוכלכת. פיסות של עור, בשר, שומן ורסיסי דם עפים לכל עבר. אני יכולה לדמיין את זה. כותרת לתמונה: "דקסטר צדק".
רכב עוצר לידן כדי לבדוק שהכל בסדר. הי, אתן צריכות עזרה?
החברה מסתובבת אליו, משור שרשרת באוויר וביגוד מרוסס בדם. סליחה?
האזרחים הטובים מסתובבים ורצים משם בצרחות.

ההופעה. לא סיפרתי על ההופעה. וואו, זה היה משהו בלתי צפוי, בעיקר בגלל שלא היו לי ציפיות משום סוג שהוא. בקצרה – זה היה טייק מגזרי בגרסת במה על הסרט גריז. ועכשיו בהרחבה.
אני לא יודעת באיזה מונח להשתמש בעברית בשביל להתיחס לאנשים הראשונים של היבשת הזאת. אקרא להם "הראשונים".
ההסטוריה שלהם, בקצרה, היא שכשהגיעו לכאן אירופאים הם התמעטו מחמת מחלות אירופאיות. נגיד שהחלק הזה היה לא בכוונה. אבל אם נקפוץ בזמן לקום המדינה, היו צעדים פעילים להכחיד אותם, שהרי הם חסרי תרבות, לא מדברים אנגלית, לא אוהבים את ישו וכו'. האומות הוכחדו בצורה שיטתית. הילדים נותקו מהוריהם והושמו בפנימיות למשך שנים (שם נוצלו מינית ורבים מהם מתו) וכשחזרו הביתה – לא היתה להם שפה משותפת עם הוריהם. השפה אבדה ואיתה התרבות. האומות נשברו. יש בעיות קשות של אלכוהוליזם, פשיעה ומחלות שהן תוצאה של תזונה לקויה (המתנה המערבית שלא מפסיקה לתת!)
ניתנו להם אזורי מחיה, שמורות. אין שם בעלות פרטית על אדמה (אלא בעלות של מועצה). זה לא מאפשר השקעה בנכס שלך וביסוס כלכלי. בחלק מהמקומות אין מים נקיים בשמורה לשימוש התושבים (כתוצאה מזיהום של המים בידי תאגידים).
נעשו ונעשים צעדים לקראת פיוס. הכרה במעשים שנעשו זה צעד ראשון, אבל יש עוד הרבה לעשות. הפנימיה האחרונה להכחדה נסגרה ב1997 שזה לא כלכך מזמן. מים נקיים עדיין אין בכל השמורות (ולטעמי המבנה הזה של חוסר בעלות פרטית על אדמות מונע התקדמות כלכלית של הנוגעים בדבר אבל אני לא מבינה מספיק בשביל להציע חלופות).
זה ככה במעוף ציפור.

המופע מתבסס על נקודת מוצא שאי אז בימים, כשהגיעו ספינות אירופאיות לחופי אמריקה הן גורשו משם ולא עלו על החוף. והנה גריז שכולו ראשונים (אפשר להתווכח על הלוגיקה אבל זאת אמנות, לא מתמטיקה). כמו שאמר המנחה בסוף: ככה אנחנו מדמיינים את זה ועושים את זה בשביל אבותינו שבשנות החמישים והשישים היו עסוקים בלהימחק.
אותו מנחה, בהתחלה: אנחנו נשענים בצורה רופפת על הסרט, אבל כן נשארנו נאמנים למקור בזה שבני שלושים ומשהו משחקים בני נוער.
התלבושות, המקומות, הפעילויות – נשענים על התרבות שלהם. השירים עודכנו להכיל תכנים ומונחים מעולמם. יש המון תוכן שמובן רק ליודעות ח"ן ובדיחות פנימיות. אני בטוחה שפספסתי הרבה, בגלל שלא הבנתי חלק ממה שאמרו ומטעמי בורות. (יש מקום לשיפור בהגברה ובאזניים שלי).
השחקנים והשחקניות מוכשרות ברמות. השחקניות עם גוף של נשים אמיתיות. תענוג.
היו שם גרסאות ראפ לשירים המקוריים.
זני זוקו שר לה בסגנון השירה המסורתי ומתופף על תוף מסורתי והראש שלי מתפוצץ.
אחת הנערות שרה את אחד השירים בשפה מקורית שלהם ואנחנו על סף דמעות.
לא היו לנו ציפיות ושומן הדובים הזה הציף אותנו והביא לנו קצת קצת תקווה. לראות אוכלוסיה שנרמסה ועכשיו יש להם קול ואמירה פה בזירה לבנה מאוד. והם בדרך לאוף-ברודווי.
אני מקווה שזה יביא להם תהילה וכסף ומערכת הגברה משובחת.

רגע לפני סגירה, של הסופש והפוסט, קים הגישה לי קופסא, מתנה.
אנחנו לא "עושות מתנות" עקרונית. ואני לא רציתי מתנות כי אני לא רוצה חפצים. יש לי מספיק.
אבל קים יודעת נפש בהמתה ואת זה באמת רציתי.
בכל לילה, כמה פעמים בלילה, אני מנקה את הסדין בתנועות גריפה רחבות.
בכל פעם שנכנסת למיטה ללא גריפה, מוצאת חצץ תחת ישבני וסלעים תחת ברכי, מתלוננת מרה ותוהה מאיפה מגיע לפה חול. האם אני מתפוררת? שואפת לשואב אבק קטן שאוכל להריץ על המיטה כדי ללכת לישון על סדין נקי.
והנה.

שואב אבק קטן, עם חיבור יואסבי.
התרגשות.
התלהבות.
דמעות.
מסך.

כבר תקופה שאנחנו רוצות להגדיל את מינון הקוויר בחיינו. דיברנו על זה הרבה לאורך הזמן שלנו פה ביחד (שנה ומשהו) ובעיקר כמהנו לנוכחות הומואית אחרי החוויה שהיתה לנו בקוסטה ריקה (לא כתבתי על הטיול לקוסטה ריקה בפברואר שנה זו. בקצרה, החוויה היתה במלון שהיינו בו, אותו בחרנו כי הוא פורסם כידידותי, בו קיווינו לפגוש לסביות אבל מצאנו עצמנו עם צרור זוגות הומואים ונהנינו עד עמקי נשמתנו). דיברנו אבל לא עשינו.

אנחנו יודעות שיש הרבה קווירז בעמק אבל אנחנו לא יודעות איפה הן מתחבאות.
לפני שבוע ככה סופסוף נפגשנו לארוחת ערב עם זוג נשים מבוגרות לערב מתוק שכלל הרבה היסטוריה של התנועה הגאה בקוטניז. זה הרגיש כמו התחלה של משהו. אהבנו את זה.
ואז מישהי פרסמה פה בקבוצת העמק בפייסבוק שהיא עברה לכאן ואיפה הקווירז. מעניין שככה רבקה הגיעה לחיי (ובהמשך לחיינו) לפני כמה שנים. היא פרסמה בקבוצה המקומית שהם עוברים לפה ואיפה היהודים. מאז היא הפכה לחברה הכי טובה שלנו, הכי בת ברית (אפשר לראות עליה שהיא מאוכזבת ממש שהיא וכל בני ובנות משפחה הם סטרייטים) והאישה החביבה עלינו בעולם כולו.
אחרי הפוסט ההוא בפייסבוק, ואחרי שהגיבו לה מלא ואמרו "באמת צריך קצת יותר אירועים בעמק, למה הכל בנלסון" קים עשתה מעשה והקימה את קבוצת הקווירז של העמק שהתמלאה מהר בכמה עשרות נשים בעיקר שאת רובן אנחנו לא מכירות! הא! ובעוד שבועיים יהיה פה ערב משחקים אצלנו בבית, מה שאומר שאנחנו מקבלות ערב משחקים, קווירי, בלי לצאת מהבית! בלי לנסוע לנלסון! יש יותר טוב מזה?

וכל זה בלי לכלול את טיגן ושרה (לא באמת. אבל לאחת מהן קוראים שרה) שהיו זוג מסתורי שהוצאנו מחושך לאור.
זה הלך בערך ככה: כשהיינו בקוסטה ריקה ובראד (האקס של קים) היה פה עם הילדים, הוא הלך לאיזה אירוע של הקרנת משחק ספורט כלשהו (אני חושבת שהוא כלל כדור) וכשחזרנו סיפר שאיתו בשולחן ישבו זוג לסביות שגרות ממש פה מחוץ לסלוקן ולא שמעו עלינו.
קודם כל לא הבנו איך לא שמעו עלינו שהרי אנחנו חיות מאוד ברעש. ואז התחלנו לחפש אותן. היו לנו קצוות חוט די פרומים ודהויים אבל מפה לשם גיליתי שהן חברות של כבאי עמית ומתישהו (מתישהו. באירוע דראג לפני כמה חודשים.זה לא סתם) עשו לנו היכרות במחשכי האולם.
ולא עשינו עם זה כלום כי העצלנות פנים רבות לה ומספיק ששתיים מהן מראות את עצמן והנה, שוב לא נפגשנו.
מספר טלפון של שרה אצלי בנשות הקשר במערכה שלישית.
זה הולך לאנשהו?

הלאה. לפני שבוע בערך אני מחפשת באמאזון מדבקות זוהרות או עכבישים דביקים כדי לקשט את הכבאים שבתפקיד ייצוגי בהאלווין. כי למה לא.
לצד העכבישים צצה פאה ג'ינג'ית והיה לי ברור מה אני רואה. אני רואה את שאפל רואן. האובססיה הנוכחית שלי. אז אחרי התלבטויות בין עכבישים שונים בחרתי בפיאה.

ממשיכות.
יום שלישי, אימון כבאות. וויל מספר לכולנו שהוא מארגן מסיבת האלווין בשבת הקרובה. הכניסה חינם, המוזיקה דיסקו. אני מחליטה להיות חברה וגם לצאת מאזור הנוחות שלי באותו הזמן. "רק תשיגי לי איזו חולצה חמודה, אני אסתדר עם השאר" אני אומרת לקים אשר בעיר הגדולה.
היא לא השיגה לי. אבל אז דברים התחילו לזוז ממש ממש מהר.
שרה (כן, זאת מ Tegan and Sara) שלחה לקים טקסט ושאלה אם היא באה למסיבה (מה?! אפפעם לא שאלו אותנו שאלות כאלו!), קים החליטה שהיא לא הולכת לדבר הזה האחר שהיה מתוכנן לה באותו הזמן, קים החליטה שהיא ממש דלוקה על הפיאה (בינינו, מי משתינו היא טיפוס של פיאות? ואיפור? בטח לא אני. לא יודעת מה חשבתי לי) ואני אמרתי – אני יודעת! יש לי יש לי.
הקרבנו שמלה של קים לטובת שאפל, הקרבנו חולצה של קים לטובת ניקול, קים עשתה חיפוש קל בחדר של גריי, מצאה ערימות על ערימות של צבעי פנים (אני חושבת שהמינוח המקצועי הוא איפורים) וצללה לשעות של משחקים בצבע כיאה לאשת התיאטרון שחבויה בה ורק מחפשת הזדמנויות לצאת, בזמן שאני גזרתי את המיותר מהבגדים וגם חיפשתי ומצאתי את הרתמה. ואת הגרזן. אני מאורגנת.

שני דברים אני יודעת (חלק למדתי אתמול):
1. אם המסיבה מתחילה בשבע את לא הולכת לפני שמונה (אבל מה אם את אישה בגיל העמידה שרוצה להיות במיטה בעשר? מה א?)
2. לפני מסיבה מתחילות לחגוג בבית

לכן כשהגיעו אלינו רבקה ובריאן, בתחפושת מלאכית של צ'ארלי וליצן, התיישבנו לאכול בנחת ארוחת ערב ואז שיחקנו שני משחקים שלמים של רמיקוב ושתינו תועפות תה. מה שנקרא – תדלקנו. ותתפלאי איך אנשים פיכחים מגיבים לתה ירוק. זה לא יאמן מה יוצא מהם!

וזה מה שלקחנו למסיבה (לצערי אין תמונות של בריאן ורבקה):

זה ברור כשמש שאלו התחפושות המתאימות לכל אחת מאיתנו. כאילו, תראו אותי. איפה אני נראית יותר נינוחה

במסיבה מתי מעט הבינו שאנחנו שאפל וניקול. אני חושבת שהרב חשבו שאנחנו דראג קווין ולאמבר-ג'ק.
הכבאים במסיבה הכירו את ניקול כי היא היתה ביחידה שלנו בעבר (בראשית כוכבותה). מישהי שעובדת עם נוער זיהתה את שאפל. והיתר – יוק.
זאת היתה לנו הופעה ציבורית ראשונה במסיבה סלוקנית. היו שם הרבה פחות גייז משציפינו ממסיבת האלווין (רבקה ממש התנצלה. "איפה הגייז?!" היא זעקה מעת לעת) אבל היה כיף. רב הזמן. חוץ מאיפה שהבינה המלאכותית פישלה בהרכבת רשימת ההשמעה של הדיסקו לדורותיו (או כמו שקיטרו סביבי – דווקא מהסחלה של שנות השמונים בחרת?). היו תחפושות מושקעות. הכי אהבתי את של שרה שהתחפשה לאבן ואף החזיקה בידייה אי לאורך כל המסיבה (את יודעת מה זה לרקוד עם אי?), כמאמר השיר: I am a rock, I am an iiiiiiiiisland.

נשארנו עד 23. אני יודעת. לא להאמין.

נושא חדש אם אנחנו כבר פה.
לפני כמה חודשים, איך שחזרנו מהפינוי, החלטנו להכיר במהלכו של הזמן, ז"א בהזדקנות שלנו, ולעבור לתזונה המומלצת לנשים בגיל המעבר. שהרי זה עיקר אישיותנו ומיקוד חיינו – זה שההורמונים שלנו בבלבלה ומה שמכאן נובע.
בקצרה זה אומר להפסיק להגיד "בסדר בסדר" ואשכרה להוריד מהתזונה סוכר מעובד ולשים דגש על חלבון וסיבים.
זאת ארוחת הבוקר שלנו כמה כבר חודשים ואני כלכך אוהבת אותה שכבר יצא לי לאכול כמוה בתור פינוק אחה"צ. אני אוהבת אותה כי היא שוקולדית בטעם, מגוונת מאוד במרקם, מלאה בסיבים וחלבון וגם אנטיאוקסידנטים אם אני כוללת אוכמניות (בדרך כלל כן. הן לא דורשות קיצוץ!).
אם זאת ארוחה שגרתית אז יש לי כמה קיצורי דרך שאציין בסוף

ארוחת בוקר של אלופות בגיל המעבר

חמרים:
1 כף זרעי צ'יה
1 כף זרעי פשתן
1 כף גרעיני דלעת
2 כפות יוגורט
1 כף גדושה קקאו – למי שאוהבת
ממתיק תמרים או אחר – לפי הטעם*
פירות טריים או קפואים (פשורים) קצוצים: תותים, דובדבנים, אננס, אבטיח!, פירות יער, מנגו
3 אגוזי ברזיל
כף גדושה זרעי המפ

הכנה:
1. צ'יה, פשתן ודלעת – משרה במים כמה שעות (כמות המים – כפול מכיסוי)
2. בבוקר – מערבבת יוגורט, זרעים וקקאו (לנסות בלי ועם קקאו. אני ממש מעדיפה עם). אם נוטלת אבקת קולגן כיאה לאשה בגילך – לערבב פה גם. ממתיקה עם קצת סילאן ללא סוכר או מחית תמרים או סירופ מייפל וכו'
3. מעל – פירות קצוצים
4. מעל אגוזי ברזיל קצוצים וזרעי המפ.

יאבא כמה טעים

טיפים והערות:
– אני מכינה צנצנת גדולה עם תערובת שלושת הזרעים. שמה כוס מכל סוג ומערבבת. ככה אני לא צריכה להוציא שלוש צנצנות שונות של זרעים מדי יום.
– יש לי צנצנת בה אני משרה את הזרעים, שמה בה כמה כפות מהתערובת (עבור שתיים) ומים כפול גובה. מכסה. עושה את זה מיד כשמשתמשת בזרעים (זאת אומרת – בבוקר. לטובת הבוקר שאחרי). בגלל שאני נוטה לשכוח להשרות בערב. כן, נשארים זרעים מאתמול או שלשום. כן, מתישהו הם נובטים. כן, אחרי כמה ימים אני משרה את הצנצנת במים ושוטפת. (וגם, אם בא לי פינוק ארוחת בוקר אחה"צ – יש לי זרעים מושרים!)
– אותו רעיון עם האגוזים למעלה. כמה כוסות של אגוזי ברזיל, קוצצת, מערבבת עם המפ ושומרת במקרר. נוטלת שתי כפות גדושות מזה למנה. מי רוצה לקצוץ אגוזים על הבוקר?
– הכי אני אוהבת אבטיח. אבל זה עונתי והפירות הקפואים הם על-עונתיים. אלו שבאים גדולים מדי לביס אני קוצצת מראש כדי לא להתעסק בזה בבוקר. אז יש תערובת של "הפירות שאני אוכלת כרגע" קצוצים בקופסא בפריזר. אני אישית אוכלת מוקדם ומיד כשמכינה אז שמה אותם במיקרו לדקה. נשמע מטומטם אבל זה מה יש. אני לא אוהבת פירות קפואים על הבוקר! (המנה של קים מחכה לה שעתיים אז אני שמה אותם קפואים).
– יש אנשים שמערבבים הכל. אני אוהבת את האוכל שלי יפה וגם לבחור מה יכנס לי לפה. אז אני לא מערבבת.
– פה ביער אין סילאן ומייפל זה יקר (אפילו שהוא נולד כאן) אז אחת לאיזה זמן מוגבל אני לוקחת תמרים יבשים ומשרה במים חמים ואז מעבדת הכל יחד לכדי מחית וזה הממתיק שלי. לכל דבר שמבקש ממתיק

עוד משהו שהולך פה חזק עכשיו זה לחמים עתירי חלבון. אחרי תקופה שרק אכלנו לחם ובהינו זו לעיניה של זו, מה שאני מכנות – שלושים פאונד מאוחר יותר, באה תקופה שכמעט ולא אכלנו לחם, ועכשיו החלטתי לנסות לחמים שאשכרה טובים בשבילנו וזה מגניב ת'שועלים וזה טעים.
יש כמה ז'אנרים. אנסה לסקור פה חלק מהם.
יש את מבוססי הקטניות שזה הפיתרון הזול (היקר זה מבוסס שקדים ולא הגעתי אליו פה).
אני מוצאת שעדשים זה הכי טעים ובתוכם – הכתומים. אבל כל עדש יעשה את העבודה וגם חומוס.
הנה דוגמא ללחם שהכנתי כמה פעמים ואני מרוצה ממנו. מתבססת על זה, של לחמניות מבוססות חומוס ופסיליום. אני מעדיפה כיכר על לחמניות והנה הגרסה שלי לhttps://www.instagram.com/reel/C735Iblyvaj/?igsh=bTJsOHhqNXdpaHFk

כיכר לחם מעדשים ופסיליום

(כן, המידות הן בכוסות וכפות מידה. התקלקלתי! וגם, זה מתכון גמיש)

חמרים:
1 כוס עדשים יבשות, להשרות כמה שעות או חומוס – להשרות לילה
2 כפות חומץ כלשהו או מיץ לימון
3/4 כוס מים (או מי גבינה, או מים וחלבון שנשאר לך ממתכון שביקש חלמון וכו')
2 כפות שמן
1 כף שמרי בירה (אופציונלי. טעים!)
1 כפית מלח
1/4 כוס פסיליום
2 כפיות אבקת אפיה
1/2 כוס אגוזים קלויים – אפציונלי
1/4 כוס צימוקים – אופציונלי
2 כפות גדושות תערובת זרעים מושרים שגנבנו מארוחת הבוקר – אופציונלי
(זרעים, אגוזים, פירות יבשים ותבלינים – ראי הערות)

הכנה:
מסננות את הקטניות
שמות במעבד מזון עם החומץ, השמן, המלח, אבקת האפיה ושמרי הבירה. מעבדות עד שחלק, כמה שאפשר
מוסיפות את הפסיליום והמים ומעבדות עד שאחיד.
מוסיפות את הזרעים, הפירות היבשים והאגוזים (והתיבול. לבחירתנו) ומערבלות.
שמות בתבנית כיכר קטנה (קטנה יותר מאנגליש סטנדרטית וגם מהחדפעמיות), אפשר לפזר שומשום מעל, ואופות 40 דק' ב180מע' צ' או 350 מע' פ'.
(לא ניסיתי אבל לתחושתי הכפלת כמויות תתאים לתבנית אינגליש מסורתית).
שימי לב! זמני האפיה תלויים בתפקודי התנור שלך. יש לנסות ולגלות מה עובד עבורך.
מחכות שיצטנן. לפני כן זה דביק ופריק.
פורסות דק.

ויש את לחם שיבולת השועל שהוא מבוסס דגן אז כאילו נחשב פחות אז תיכף השוואה כדי שנדבר במספרים.
מדובר בלחם מאוד מאוד טעים, במיוחד בתור טוסט, ואם את כוללת בו קצת אגוזים ופירות יבשים הטוסט מרגיש כמו הטוסטונים המפונפנים של הביוקר, וטעים בהתאם.
ועכשיו נשווה חלבון, סיבים ופחממות, במאה גרם:
עדשים: 26 גר' חלבון, 60 גר' פחממות, מתוכם 31 גר' סיבים תזונתיים
שיבולת שועל: 17 גר' חלבון, 66 גר' פחמימות, מתוכם 11 גר' סיבים תזונתיים.
טוב, עדשים הראו עליונות. ועכשיו למתכון, שמערב גם יוגורט בכמות כפולה מהשיבולת אז זה עוד קצת חלבון. מבוסס על המתכון מכאן: https://www.instagram.com/reel/C8cRY9KtZM4/?igsh=djhmNnIxOG80eHd6

לחם משיבולת שועל ויוגורט

חומרים:
300 גר' שיבולת שועל. (אם גסה – לטחון שתהיה דקה)
500 גר' יוגורט
2 כפות ממתיק לבחירה (דבש, סילאן וכו')
2 כפיות אבקת אפיה
1 כוס של תערובת אגוזים קלויים ופירות יבשים, אופציונלי

הכנה:
מערבבות הכל
שמות בתבנית אינגליש סטנדרטית או שתי תבניות כיכר קטנות.
אפיה – 180 מע' צ' או 350 מע' פ'
50 דק' לתבניות הגדולה
40 דק' לתבניות הקטנות
(שוב, לבדוק מה מסתדר עם התנור המקומי).
לפרוס רק אחרי שמתקרר

והנה התמונה שהביאה לנו תהילת עולם דרך איילת צברי

אני כבר בשוונג אז הנה מה שיש לי. אולי אוסיף כשיתקדם? סביר שלא

בימים שעוד עקבנו אחרי טריסטן לפני שהוא התמסחר

לא חיכיתי להיבעט. עזבתי מטעם עצמי, יומיים וחצי לפני שכולם קיבלו צו פינוי.

בננאימו, מתארחים אצל נטע, יובל עם טל וקשת. נטע מספרת את כולם בסלון בו היא בדיוק סיימה לעבוד.

נטע אפילו עשתה על זה טיקטיק https://vm.tiktok.com/ZMr47ofUp/

הנה הוא לטובת הנטולות

משם הם נסעו לאיים קטנים יותר ועשו קמפינג

לא לקחתי איתי את השמיכה כי היא גדולה ואני אורזת קל. רק לקחתי צרור חוטים שקיבלתי מאיננה לפני שנה. הרכב לא ידוע, עובי לא ידוע.

אחרי חיפושים מצאתי את המתכון המתאים. זה לא יראה בדיוק ככה כי אני מכינה אותו למידותי הטובות אבל זה הרעיון. אני חושבת שהחוט שלי הוא המפ או משהו בשכונה (סיב של מחבקות עצים). הנה הפרויקט שלי.

זאת תהיה חולצה רב צבעית כי אין לי מספיק מחוט אחד לכולה. אבל היא תהיה יפה, אני כבר יודעת.

יש לנו שני סאפ שקנינו בסוף הקיץ שעבר. וזה קלי קלולה לשים אותם על גג הוואן ולרדת לחוף לסיבוב קצר או בינוני ולשלב בטבילה. יכול להיות אפילו שבתמונה למעלה היה מעורב סאפ.
קיצור, יום שלישי, אני אחרי עבודה ורגע לפני אימון כבאיות וקים בדרך לחיות את חייה על הצד הטוב ביותר, על גבי סאפ. או אז נשמעת צרחה ואני רצה החוצה ומוצאת את אהובתי מרוחה על האדמה. מפה לשם, התעלפות, התנפחות של הקרסול ואנחנו מבלות את הלילה בנסיעה לבית החולים במקום בפרישת צינורות. האבחנה: אין שבר. ההחלמה: איטית.

עוד יום שלישי מגיע ואיתו אזהרת פינוי לסלוקן. אחרי שארזתי ושמתי הכל ליד הדלת הייתי חסרת נשימה ועם כאב ראש. ועייפה נורא. זה כבר כמה ימים שהחלונות סגורים 24 שעות ביממה וזה הופך את האוויר לדחוס והשינה לקשה. החלטתי להעביר את אספן דירה כדי שכשיגיע הפינוי יהיה לי דבר אחד פחות להתעסק איתו.
היא נוסעת גרועה אז נהגתי ממש ממש ממש לאט והגעתי לרבקה בתוך פחות משעה (היא גרה עשרים דקות מפה).

תמונות שאספתי מהרשת, כמעט כולן של הצלמת אשלי וויקין.
זה עמוד הפייסבוק שלה, ממנו לקחתי את התמונות: https://www.facebook.com/AshleyVoykinPhotoזה האינסטגרם שלה: https://www.instagram.com/ashvoykin
וזה הדף שלה בביו: https://bio.site/ashvoykin