A Golden Elf

ספרים למחשבה

2014-02-26T08:44:06Z

https://www.goodreads.com/book/show/12944651-blackbirds
https://www.goodreads.com/series/40463-women-of-the-otherworld
https://www.goodreads.com/book/show/24985.Bellwether
https://www.goodreads.com/book/show/13003088-besieged
https://www.goodreads.com/book/show/24770.Uglies
https://www.goodreads.com/book/show/189173.Fool_s_War
https://www.goodreads.com/book/show/30264.Dead_Witch_Walking

לפני עריכה

2014-02-19T03:25:22Z

I started identifying as polyamorous in 2005. I was introduced to the word by an American friend, and immediately knew that it defines who I was, and the relationships that I had been seeking. I was poly long before that, but I had no word to describe who I was, aside from “Non-monogamous”, The lack of a word, and a definition stood in my way to many relationships, as people mixed my desire to have more than one committed relationship, with fear of commitments, never considering me to be a serious partner. Having a word, a definition, something to google up, and study was a first step in a long the way to the relationships that I've wanted to have, and to the community that I wanted to live in, and the bricks have not always been yellow, and the path was often rough and twisted.

Carmel, 31 years old, recounts a similar experience over his first encounter with the word poly. “I still remember how relieving it was to hear the word polyamorous for the first time. Until then, even when I had known how I wanted to live, I only had words with negative connotations to describe it, slut and such. This word really expended my horizons, and gave a title to things that had always been there.”

When I started having poly relationships, I knew what I believed in, and I knew what I wanted, and I sort of knew how I think it should work. But there were almost no other poly people around me, and those that were belonged to my own social circle. We had no models to build on, aside from Livejournal groups, and several poly-families websites. We had to construct everything from scratch, and obviously we had made almost all possible mistakes along the way. There were other people living a polyamorous lifestyle in the country, but nothing connected between us. In 2007 I gave my first public interview as a poly person. It was published in a women magazine called La'aish (for the woman), and later on, on Ynet news portal. For all I could find this was the first mention of the word “polyamory” in Israeli public media.

One could say that I have been conducting a participatory field research of polyamory in Israel since the day I started defining myself as such. What I'm doing now is merely turning practice into theory. My review of polyamory in Israel will be divided into two. Firstly I will discuss the progression of polyamory in Israel since I came out poly about a decade ago, until today, the growing visibility of polyamory in the media, and the evolvement of a small, yet existent poly community, or in fact communities. Following that I will highlight several aspects that are unique to the poly experience in Israel. I will conclude with another trifle of personal introspective, noting the difference between my experiences now, as opposed to my past experiences, and a bit of an outlook towards the future of polyamory in Israel.

It is said that feminist and queer trends tend to arrive to Israel a decade later than they have started flowering in Europe and in the US. This too seems to be the case with polyamory. Over the past decade polyamory has been growing in popularity and visibility in Israel.

The first social platforms for polyamorous people in Israel were virtual ones. It had started with forums, one was for “Open and different relationships” in Tapus, which was an Israeli forums and news site. The other managed by myself and by another girl was “Polyamory forum”. Several meet ups of the forum members took place in Tel Aviv. When the traffic in those forums dwindled, as facebook had become the heart of virtual space, Uzi Hen (37) formed in 2010 an “Open and different relationships” group on facebook. “I wanted to create a virtual space that would bring people together, and allow them to express themselves in all this major issue of open relationships, a space that would allow sharing, learning, and a sense of belonging.” Uzi's group has reached 200 members in 2001, and today it numbers 805 members. Less than a year after the group was established Uzi has also started organising monthly meetings of its members. The meetings, which were usually attend by 15-20 people, involved introduction, and a certain workshop, lecture, or other form of social activity, and friendships and relationships were formed between the group members. Several other poly facebook groups have been established since then, most notable amongst them are the “parrots”, a group for those who identify as poly and geek. It is a closed group, and any member can veto newcomers, thus the group which numbered at its height 90 people, has only 65 members at the time being, and “I'm polyamorous and I don't have a sense of humour”, with 152 members, and the “queer polyamorous group”. Several events introducing people to the concept of polyamory, also took place over the past few years. One was hosted by myself in the LGBT community centre, another took place last Wednesday in the Bar Kaima and activists co-op bar.

Following my interview in La'aish other media took interest in polyamory, and over the past few years, articles about polyamory have been published all over the Israeli media, both in print and online. A couple of weeks ago Israeli channel one, featured a polyamorous social activist in their politics show panel for Valentine's day. Some of these articles treated polyamory as a sexy topic that will draw readers, or as some form of social curiosity that must be looked at. Others, though, have made an effort to paint an accurate picture of the polyamorous lifestyle and ideology. Several attempts have been made to conduct documentaries on polyamory, so far, though, none of them came through. The growing exposure in the media has also exposed people to the possibility of a polyamorous lifestyle and allowed them to explore it.

It is difficult to assume the number of polyamorous people in Israel right now. It it possible to make some estimation based on the numbers of the members of the aforementioned facebook groups, but these are congruent groups, and many people partake in more than one of them. Furthermore, many of the group members do not identify as polyamorous. Some of them are non-monogamous, but not poly, others practice other forms of open relationships, some are going through some process of self-search process, trying to figure out how they feel about the possibility of a poly existence, and some are monogamous people in a relationship with people who want to switch to a polyamory. Nevertheless, it is safe to say that there are at least several hundreds of self-identified poly people in Israel, and potentially more.

Nevertheless, although a poly community of some sort has come into being over the past few years, polyamory in Israel is still very much limited to the margins of society, to marginalized groups and sub-cultures. The main cores of polyamorous social circles and groups in recent years have been within the nudist/spiritualist/hippie community, the geek community, and the queer-activist community.

It is not surprising that polyamory has first taken root in communities which have already been situated outside the social and cultural mainstream. For many members of those communities the process of questioning monogamy was merely the next step after subverting other social norms. For people in the nudist and spirtualist circles, the negation of the idea of shame, regarding nudity, and corporality, allowed for some, the negation of shame regarding sexuality and reconsideration of socially dictated relationship forms. In the queer community the subversion of gender roles and gender, and the conception of those as social constructs, encouraged a similar outlook on monogamy. For many members of the geek community, it was their interest in science fiction literature, and alternative worlds, which allowed them to develop a critical outlook on monogamy in specific and social norms in general. Science fiction often meddles with social structures and social phenomena and try to imagine alternative futures, or even presents, and some of those books specifically delve into monogamy in this way. Many Israeli geeks specifically point Robert Heinlein's literature as the initiator of a thought provoking process that ended up in identification as non-monogamous, or polyamorous. Shay, 29 years old woman, who identifies as non-monogamous, though not polyamorous says “For me this whole concept of open-relationships was totally related to Heinlein. I mean, I discussed it with a friend, and we both agreed that monogamy is completely unreasonable. I wasn't much of the jealous type anyhow, but the things we've read, and the discussions that followed, definitely ignited a concrete thought on this matter.”

One of the things that unifies all the aforementioned social groups, is that many of their members have become accustomed to viewing themselves as social misfits while they were growing up, “Even before I cam to identify as queer, or poly, growing up as a geek child, I have always been unlike other kids around me, and being different has always organized and affected my experiences.” says Carmel. This ongoing experience of not belonging made it easier for them to consider and choose alternative lifestyles, relieving them from the fear of social sanctions. Tammy, 43 years old woman highlights this aspect: “In order to be polyamorous I must accept the fact that I undertake an activity which is not socially accepted. For mainstream people, social seclusion is on of the most horrendous social sanctions, and most of them won't risk it. As for myself, I have never been part of the mainstream, and I have suffered social seclusion, so I find this possibility much less intimidating. I am not married out of choice, not a mother out of choice, a radical feminist, and much more left winged than most people.... “ Thus, the initial experience of social rejection, allows members of marginalized communities to overcome the fear of being rejected, and thus it is easier for them to explore alternative lifestyles, amongst them polyamory.

It must be noted, though, that polyamory has only started to bloom in this communities, only several years after their establishment. Following a time period in which their members could develop a sense of belonging, and safety within their own community. Thus the experiences of people initiated to these communities these days are very different from those who have been amongst their founding, or initial members. Many people initiated into these communities nowadays, also find themselves initiated into polyamory or at least non-monogmay, as part of the process, polyamory is just another part of the package. This is especially true for people within the queer circles. “I have never been hetero-normative”, says Uriyah, 19 years old genderqueer trans woman, “and I never called myself straight, but I wasn't bi either, or trans. The first time I came out of the closet was when I had already been queer, and all the queers around me were poly, and presented polyamory as part of this world for me, so it was quite elementary.”

Aside from contending with a small community, in its initial stages, which is still at the social and cultural margins, there are several other unique aspects to the Israeli polyamorous experience. The Israeli society is in many ways very conservative. Familial structures are very strong and committing. Families members and friends are far more prone to meddle in each other's lives than they do in other society, whether in forms of advise, critique, or judgement. Privacy is much less respected within one's close circle, and full exposure of one's personal interests is part of the social norm. The intensity of familial relationship is also encouraged by the state, as the family is considered a stabilizing structure, as well as a matter of public interest, as part of the demographic battle. As a result of that, openly polyamorous people in Israel have to constantly contend with the need to explain and defend their chosen way of living, more often than they would have had to had they lived in a different place.

At the same time, the small size of the country and its population make it much harder to hide one's private life. Everybody knows everybody, every person you meet is likely to be somehow interconnected to other people in your life. The likelihood of running into a workmate, a close or distant relative, or a random acquaintance, while walking down the street, going to the movies, or participating in a protest is very high. Thus, making living a closeted life very challenging. Most of the polyamorous people that I have encountered are open, at least to a certain extent about their relationships.

There is, though, a certain aspect in which polyamorous Israelis are privileged over their counterparts in other countries. The fact that the only marital contracts afforded by the state are religious ones, and that many people, are excluded by choice or by force from these arrangements, reduced over the years the social pressure to marry, and encouraged the development, of both legal and social bypasses to marital coupledom. In the virtual polyamorous forums and live journal groups that I used to frequent when I started identifying as poly dilemmas related to marriage, the pressure to get married, and legal aspect concerning marriages and shared lives were a frequent concern. Within the Israeli polyamorous circles this matter rarely come across. Some people choose to marry, others choose not to, but either way it is not something people are preoccupied with.

It is hard to investigate a community that is still in its very initial phases. It is also very interesting. I have been watching the Israeli polyamorous community enfold over the past few years, and I am very curious to see into what the future has in store for it. I am somewhat envious of people who start identifying as polyamorous today, who come out to a community, and have certain rolemodels that they can follow, and consult with. This is a sentiment shared by many people whose polyamorous experience started in a similar time to my own. It is also almost to obvious to state that I am very happy for this development. I believe it is safe to say that in the near future we shall see a growing expansion in the Israeli polyamorous community, as both the virtual and actual communities have not yet spent their reach even within the marginalized communities that they approach. Will it exceed those circles and break into the mainstream is a tougher question to answer. I would say that I find it unlikely as a timely vision, and would require a broader social change in sexual and gendered norm, and an undertaking of a more political route by many people for whom polyamory today is more of a personal matter. I for one would be very happy with such a development. Nevertheless, looking backwards to where we stood less than a decade ago, and at my personal feeling of seclusion and alienation at the time, and comparing them with where we are now, I am also quite satisfied with taking a moment and appreciating the great distance that we have encumbered in this time.

יורים ובוכים - לעריכה סופית

2013-09-23T16:14:03Z

בין "שיח לוחמים" לשיח סרבנים

"לא יו-רות, לא בו-כות, מ-סר-בות לה-יות רוצ-חות", עמדתי וצעקתי עם חברותיי למכתב השמיניסטים, בהפגנות מוצאי שבת של 2001, בדרך מכיכר רבין לרחבת מוזיאון תל אביב, או לרחבת הסינמטק. מילותינו, חצי ביקורת, המופנים כלפי פעילי השמאל הציוני שחלקו איתנו את מרחב ההפגנה כנגד הדיכוי האלים של אינתיפאדת אל אקצה, למען השלום ונגד הכיבוש, אבל חזרו יום למחרת לשירות מילואים או בחלק מהמקרים לשירות סדיר), בשכם, או בג'נין, בטול כרם ובבית לחם. יורים ביום, בוכים בלילה, מכפרים על חטאיהם בקריאת סיסמאות בהפגנות ליל שבת.

הצירוף "יורים ובוכים" נכנס לשיח הישראלי מהצד הימני של המפה הפוליטית. היה זה ביטוי לעג, למי שהימין ראה בהם את "יפי הנפש" של השמאל. על רקע האופוריה של מה שהוגדר כניצחון במלחמת 1967, התפרסם קובץ השיחות "שיח לוחמים" - רצף של שיחות ודיונים שהתנהלו בין חברים בתנועה הקיבוצית, יוצאי תנועות הנוער, שלקחו חלק בלחימה, אך לא חלקו את אופורית הניצחון ששטפה את הארץ לאחריה. (שפירא, 1967)

אין ספק, שהיורים והבוכים הראשונים ממש לא התכוונו לירות ולבכות. קובץ השיחות "שיח לוחמים", היה ניסיון מודע להתמודד עם חווית האבל והאובדן בתנועה הקיבוצית לאחר מלחמת 67'. אולם השנים חלפו, והיריות נמשכו. הכיבוש לא נפסק, והבכי המשיך ללוות את הדיכוי ואת הגזל.

בעבודה הזו אבחן את הקונספט של "יורים ובוכים", אראה כיצד שיח הלוחמים, וההתבוננות המודעת, הפכו עם השנים לדפוס המאפשר ומאשרר את המשך השליטה על העם הפלסטיני. אעסוק בשיח הלוחמים כמנגנון וידוי קתרטי, שמאפשר מחילה עצמית ולאומית, וחזרה למחסום בהרגשת התעלות מוסרית. אדבר על האופן בו מדובר במנגנון שמגדיר ומגביל את גבולות השיח, וכיצד אחד הדברים שהוא מותיר מחוץ לשיח הינם קורבנות הדיכוי. לצורך הדיון אשתמש, בין היתר, בסרט "שומרי הסף" (מורה, 2012) בבימויו של דרור מורה, המבוסס על ראיונות עם ששה ראשי שב"כ לשעבר, המדגים היבטים רבים מהשיח אותו אני מבקשת לאפיין.

המטרה של תיאוריה ביקורתית, היא לאפשר בחינה מחודשת של תופעות חברתיות ודפוסי שיח, מתוך חתירה לשינוי חברתי רדיקלי.

כפי שניתן ללמוד מהפסקה הראשונה, אני עוסקת בפעילות פוליטית,ֿ אשר חלק ניכר ממנה הוקדש למאבק בכיבוש, זה למעלה מעשור והעבודה הזו, מבחינתי, אינה תיאורטית בלבד, אלא באה לשרת שתי מטרות. הראשונה הינה לאפיין תופעה שיחנית, המאפיינת את החברה הישראלית, ולראות כיצד היא הפכה למנגנון שליטה. זאת, על סמך ההנחה, כי אפיון וזיהוי של מנגנוני שליטה הם חלק אינהרנטי מההתנגדות להם.

אולם על מנת לפרק מנגנוני שליטה, לא מספיק רק לזהות אותם, וכאן טמונה מטרתו השנייה של טקסט זה. התגבש השמאל הרדיקלי הישראלי התגבש לאורך העשור האחרון, כאנטיתזה לשיח "היורים ובוכים" של השמאל הציוני. במסגרת התהליך הזה, ובניגוד לשמאל הציוני, שהמשיך להתעסק בכיבוש, בעיקר, אם לא אך ורק, מנקודת המבט הישראלית, הקורבנות, הפלסטינים, הובאו בשמאל הרדיקלי לקדמת הבמה, הן כמכתיבי דרכי הפעולה והן כמוקדי השיח.

מה שהשמאל הרדיקלי לא הצליח, ואולי גם לא ממש ניסה, לעשות, זה להרחיב את גבולות השיח בחברה, שנותר תחום היטב בין קווי ה”יורים ויורים" ל”יורים ובוכים”. כישלונו המרכזי, הוא ביצירת סינתזה דיאלקטית, שתאפשר את שילוב השיח שהוא מנהל מול ועם הציבור הפלסטיני, עם שיח שמכיר בציבור הישראלי ומתקשר איתו. בחינת האפשרות לסינתזה שכזו, היא מטרתו השנייה של טקסט זה.

כשנה לפני ש"שומרי הסף" יצא לאקרנים, זכה בפסטיבל סאנדס סרט ישראלי, תיעודי, נוסף, "שלטון החוק" בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ'. גם “שלטון החוק” (אלכסנדרוביץ', 2011) מבוסס על ראיונות עומק עם דמויות משמעותיות במנגנון הביטחון הישראלי, דמויות בלתי נראות אף יותר למרבית הציבור הישראלי, השופטים בבתי המשפט הצבאיים. בניגוד ל"שומרי הסף", "שלטון החוק" מוציא את השופטים הצבאיים מהמרחב הבטוח והמוכר יחסית לצופה הישראלי, של תא הוידוי, ומעמיד אותם על דוכן הנאשמים. הוא גם מביא את הפלסטינים לקדמת המסך, כצופים, לא כנצפים. בכך, הוא ממצב את עצמו מחוץ לגבולות השיח התחומים על ידי “יורים ובוכים”. עם זאת, "שלטון החוק" מצליח לשמר את עצמו בעמדת דיאלוג עם הצופה הישראלי, ומצליח בכך לחרוג הן מגבולות השיח של השמאל הרדיקלי והן מגבולות השיח של "יורים ובוכים", ולייצר את אותה סינתזה.הביטוי לא ברור

רקע תיאורטי

ישנם מספר מושגים מרכזיים שילוו אותי לאורך הדיון התיאורטי. שיח הוא הרבה מעבר לפעולה בלשנית. הוא מרחב, בו מתרחשות פעילויות, אשר הפעולה הבלשנית היא רק אחת מהן. מרחב שמייצר, משמר ומכתיב יחסי כוח, מרחב הקובע למי מותר לדבר ובאילו אופנים, למי מותר לפעול, למי יש בעלות על השפה, על הידע, ועל הכוח. בתוך השיח פועלים כלים ומנגנונים שונים, המשמשים הצדקה ליחסי הכוח שהמרחב השיחני מעוניין לשמר, ומאפשרים ומבססים את מנגנוני הדיכוי הפועלים בו. (פוקו, 1976)

אחד ממנגנוני השימור הללו, הוא אקט הוידוי, המאפשר, על פי פוקו, לדבר בפירוט רב על מה שכביכול נאסר לדיבור בתוך מגבלות השיח.(שם) הוידוי מאפשר התבוננות אל תוך העולם הפנימי של התוקפן, אולם אין בו מקום לנפגע. הוא מעניק מחילה, אבל איננו מאפשר תיקון, ואף אינו בהכרח דורש שינוי או חריגה מהסטטוס קוו, אלא דווקא את המשכיותו במעגליות קתרטית, השבה וחוזרת אל התא המוודה.

המרחב השיחני הוא מרחב אידיאולוגי. בחברה דמוקרטית, המרחב השיחני, אמור (כביכול) לאפשר את קיומן של מגוון אידיאולוגיות. בפועל, הוא נשלט לרוב על ידי אידיאולוגיה אחת - האידיאולוגיה הדומיננטית - שמייצגת את האינטרסים של בעלי הכוח, מקבלי ההחלטות בחברה, ונועדה לשמר את עמדת הכוח שלהם. גבולות השיח, נקבעים לרוב סביב האידיאולוגיה הדומיננטית, כאשר היא דוחקת אל מחוץ למרחב השיחני את כל מה שעלול לאיים עלייה ולערער את מעמדה (רינהרט, 2007).

אחד האלמנטים השיחניים המאפשרים את שימורה של האידיאולוגיה הדומיננטית, הוא התווית גבולות השיח על ידי שכפול הדברים הנאמרים בו. כלומר, כדי שמושא מסויים יהיה חלק מהשיח, לא מספיק לו להאמר, אלא הוא צריך להאמר מספיק פעמים. לעבור מה שפוקו מגדיר כ"סף נדירות" מסויים, שנותן לו נוכחות, משמעות וקיום בשיח. כך האידיאולוגיה הדומיננטית, המוכתבת על ידי בעלי הכוח, המשכפלת את עצמה בתקשורת ובתרבות, בשיח החוקי, ובשפת הרחוב, מצמצמת את המרחב השיחני, ומדירה מתוכו, בין השאר, אלמנטים חתרניים. הללו, נדחקים לשוליים, באופן שמונע מהם להוות איום ממשי (פוקו, 1969).

אם במרחב השיח הישראלי האידיאולוגיה הדומיננטית מתבססת על תפיסת עולם בטחונית, השיח האזרחי, אותו מציעה אריאלה אזולאי, מבקש לשמש חלופה למבט הבטחוני, ולערער על ההפרדה בין אזרחים לנתינים, בין שולטים לנשלטים, בין פלסטינים לישראלים. גם ארנדט הציעה מבט אזרחי, אם כי בניגוד לאזולאי ששואפת למבט אזרחי שמגיע מבפנים, ארנדט מדברת על מבט שמגיע מבחוץ. אולם אצל שתיהן, המבט האזרחי מכריח את "הברגים במערכת" להתמודד עם חוסר המוסריות הבסיסית של המעשים שלהם. המבט הביקורתי מציף את הסתירות הפנימיות הקיימות בתוך המערכת ומעמת אותה עם הפרדוקסים המודחקים הטמונים במחיקת אנושיותם של הפרטים הקיימים בה ועם אותה חמלה אנושית שמנגנוני השימור של האידיאולוגיה הדומיננטית דורשים במקרים רבים להדחיק (אזולאי, 2010)

שיח המתוודים - “והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים, שיובילו אותך בשבילי בנחושתיים.” (אלכסנדר פן, "וידוי")

בפרק בספרה "כתוב בעיתון - לשון תקשורת ואידיאולוגיה" העוסק בתמת המלחמה בתקשורת הישראלית, מספרת טניה רינהרט על כתבת טלוויזיה, אחת מיני רבות מסוגה, שעוסקת בתחושותיו הקשות של קצין צה"ל על מותו של ילד פלסטיני מ"אש כוחותינו". היא משתמשת בכתבה הזו כדוגמא להבניית דמותו של החייל הישראלי, כ"'נער רך' עלם תמים, שנקלע לסערת הקרב שלא באשמתו, ונאלץ להתלבט יומם ולילה בחיבוטים מוסריים נוכח המציאות הקשה שמסביבו." (הפנייה) אותו חייל המוצג באופן מעורר אמפתיה בכתבה הוא בדיוק החייל היורה והבוכה. (רינהרט, 2007)

"יורים ובוכים" הוא צירוף כמעט אוקסימרוני, כמעט, מאחר ואין סתירה מהותית בין שני חלקי הביטוי, אולם יש סתירה ברורה במנעד האסוציאציות שהם מייצרים אצלנו. ירי מתחבר לאקטיביות, לאלימות, לרובים, לכוח, לדם, לפגיעה, לחיילים, לגברים, לפוגעים. הבכי לעומת זאת מעורר אסוציאציות של פאסיביות, רוך, רגישות, ילדותיות, נשיות, חולשה, כאב. הירי נתפס כמה שיכול לגרום לכאב, הבכי נתפס כתגובה עליו. ובצירוף הזה, יורים ובוכים מאוחדים השניים, מי שגורם את הכאב ומי שנפגע, במין משחק סאדו-מזוכיסטי עצמי. ומי הם קורבנות הירי? קורבנות הירי הם מי שנפגעים ממנו, מי שכואב להם, מי שבוכים. כך מאפשר הצירוף "יורים ובוכים" את הפיכת המקרבנים לקורבנות, את מי שיורים לקורבנות הירי. ומה לגבי קורבנות הירי האמיתיים? הם - הם מסיפור אחר.

על פי האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית, הישראלים; מדינת ישראל; חיילי צה”ל, הם תמיד הקורבנות. כאשר חייל חמוש מכף רגל ועד ראש עוצר ילד בן 6 על זריקת אבנים, הוא הקורבן. כאשר חיילים הורסים בתים, "מטעמים בטחוניים", הם הקורבן. כאשר פצצה של טון מוטלת על בית, והורגת, "בטעות", 20 איש (מרביתם ילדים), משגרי הפצצה הם הקורבן. שיח היורים והבוכים, היוצר את ההיפוך בין הפוגע לנפגע, ואת האיחוד בין היורה והבוכה, הוא אחד הדברים שמאפשרים את תפיסת הקורבנות הזו.

ארנדט דיברה על האופן בו ניסה היינריך הימלר להתמודד עם הקשיים הרגשיים שעוררו בו ובמי שהיו נתונים תחת סמכותו, הפשעים שהמשטר הנאצי ביצע:
"הבעייה לא הייתה אפוא לגבור על מצפונם, אלא על החמלה החייתית המתעוררת בכל אדם לנוכח סבל פיזי. התחבולה שהימלר נקט בה - הוא עצמו כנראה התייסר קשות בשל תגובותיו האינסטנקטיביות - הייתה פשוטה ביותר, וככל הנראה גם יעילה מאוד; ההוא היסב את האינסטינקטים האלה והטה אותם כלפי ה"אני". וכך, במקום לומר: איזה דברים נוראיים עשיתי לאנשים! יכלו הרוצחים להגיד: איזה דברים נוראים נאלצתי לראות תוך מילוי חובתי, וכמה העיק התפקיד הזה על כתפי." (ארנדט, _____, עמ' 115)

כלומר, הימלר הפך את עצמו, ואת הפושעים הנאציים לקורבנות בסיטואציה, אלא שנאלצים לבצע פשעים מחרידים, על מנת לאפשר עולם טוב יותר. כך מנגנון היורים ובוכים הופך לכלי התמודדות המאפשר צידוק עצמי תוך מודעות מלאה לאי הצדק האינהרנטי של הפעולות המבוצעות, ובמקביל מאפשר את המשך ביצוען של אותן הפקודות. ה"קורבנולוגיה" הזאת, כהגדרתה של רינהרט (_____הפניה(, משמשת גם להצרת גבולות השיח בכך שהיא חוסמת כל אפשרות לביקורת. שכן, כך רינהרט אומרת, "מי יעז למתוח ביקורת על קורבנות תמימים?"

השרשור הזה שיוצר הצירוף יורים ובוכים, בו היורה הו בעצם גם זה שנפגע מהירי, הקורבן שלו, מאפשר גם את מחיקת הנפגעים האמיתיים של הירי - אלה שלא רק בוכים, אלא גם נפצעים ומדממים ומתים. כך, שיח היורים והבוכים שהופך את החיילים הישראלים (וכהקשה מהם את הציבור הישראלי כולו) לקורבנות נצחיים, מוציא אל מחוץ לשיח את הפלסטינים. כך גם בתוך השיח של מה שנחשב לשמאל הישראלי, במשך שנים רבות, הדיון כולו סבב סביב הציר של הציבור הישראלי, טובתם של הישראלים, וביטחונם של הישראלים, כמו גם האופן בו "הכיבוש משחית" את החברה הישראלית, תוך התעלמות (חלקית או מוחלטת) מהציבור הפלסטיני, מטובתם של הפלסטינים ומביטחונם.

שיח היורים והבוכים שימש מראשיתו, וממשיך ומשמש גם בגלגוליו הנוכחיים כמנגנון של וידוי. בין אם ב”שיח לוחמים”, ובין אם בחוברות של “שׁוברים שתיקה”, מספרים הלוחמים בפירוט יתר על פשעיהם במסגרת הכיבוש, ומכים על חטא. הוידוי איננו משפט. הוא לא נועד לקבוע אשמה, הוא נועד לנקות את מצפונו של החוטא, ולהעניק לו מחילה. אולם מעבר למצפונם הפרטי של החיילים המתוודים, שחוזרים או לא חוזרים אל זירות הפשע, משמשים אותם חיילים יורים ובוכים גם כממרקי המצפון של החברה הישראלית כולה, שמכה דרכם על חטאיה, ושבה ומזכירה שהם היו הכרח ביטחוני.

מרחב השיח הישראלי - בין יורים ויורים ליורים ובוכים

בתוך המרחב השיחני הישראלי, הביטחוני במהותו, מייצר הדיבור של יורים ובוכים תחושה של שיח רחב ומגוון, המאפשר ריבוי דעות, כולל כאלה המבקרות את המדיניות. בעוד שמושאי השיח, אותם חיילים בעבר או בהווה, היורים ובוכים, שבים ומנסים לתת משקל שווה לשני צדי של המשוואה. המדיה והציבור הישראלי מעדיפים להתמקד בחלקה השני. כלומר, לדוברים חשוב להדגיש את תפקידם הבטחוני, באופן שיאשרר את מקומם בתוך גבולות השיח, בזמן שלסוכני האידיאולוגיה הדומיננטית, חשוב להדגיש את המקום הביקורתי כביכול, שהם מייצגים, על מנת להדגיש את אופקיו הרחבים של המרחב השיחני.

כאמור, האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית מתנהלת מתוך תפיסה ביטחונית במהותה, כשאחת מהנחות המוצא הבסיסיות שלה היא כי ניתן להצדיק כל פעולה שנועדה להגן על ביטחונם של תושביה היהודים של מדינת ישראל, גם אם היא פוגעת באזרחים ובלא אזרחים הפלסטינים המאכלסים את המרחב הנמצא בשליטת המדינה. גבולות השיח בחברה הישראלית פתוחים להכיל כל מה שאינו מערער על נקודת המוצא הזו. כאשר טווח הדיון הלגיטימי הוא על המידתיות של הפגיעה, ולא על עצם הלגיטימיות שלה.

במדיה ובציבור הישראלי, נתפסים היורים והבוכים כמייצגים את הצג השמאלי של המפה הפוליטית. מעצם העובדה שהם מערערים על נחיצותן של פעולות כאלה ואחרות לצרכי בטחון, מעזים לבקר את צה”ל, ותופסים אקטים “בטחוניים” כאלה ואחרים, בין אם שבוצעו על ידם ובין אם שבוצעו על ידי אחרים, כבלתי מוסריים, מוענקת להם מראית עין של חתרנות וביקורתיות. אולם שיח היורים והבוכים אינו מנסה לאתגר את נקודת המוצא הביטחוניסטית. כל שהוא עושה זה להגביל את טווח הפעולות הלגיטימיות במסגרתה. לפיכך, גם אם הוא נחשב לסמן השמאלי שלו, הוא משתלב בלי קושי בתוך המרחב השיחני, מבלי לאיים על האידיאולוגיה הדומיננטית.

במקביל, הקיום של שיח היורים והבוכים בתוך המרחב השיחני של האידיאולוגיה הדומיננטית בישראל, מאפשר לה לייצר מראית עין פלורליסטית. ההתעסקות בויכוחים על מוסריותן של פעולות ספציפיות של הצבא הישראלי, או במידתיות של הפגיעה שהן מייצרות בתושבים הפלסטינים, מאפשרת מצד אחד שיח הנראה כמכיל מגוון רחב של דעות, ובמקביל שימור ואשרור מחודש של נקודת המוצא הבטחונית. למעשה, מעצבי האידיאולוגיה הדומיננטית אף אינם מנסים להסתיר את השימוש שהם עושים ביורים ובוכים על מנת לייצר מראית עין דמוקרטית. בתקשורת, בכנסת, ואף בדו”חות של מכון ראו"ת לחשיבה אסרטגית, נאמר במפורש, פעמים רבות, כי ארגוני השמאל הציוני חיוניים לשימור הצביון הדמוקרטי של המדינה, והוכחת ריבוי הדעות המתקיים בה.

כך, הפך עם השנים שיח הלוחמים, בעל הפוטנציאל הרפלקטיבי, לעוד מנגנון, אחד מיני רבים, המאפשרים ומשמרים את השליטה הישראלית בציבור הפלסטיני. קיומו של שיח, ביקורתי כביכול, רדיקלי לכאורה, משמש כדוגמא לדמוקרטיות של המרחב הישראלי. תוך כך שאותה ביקורת המאפשרת לחברה הישראלית לרחוץ בניקיון כפיה, ספונה תמיד בגבולות הביטחוניים של האידיאולוגיה הדומיננטית. בה בעת, העמדה הקורבנית המתמדת שמייצר השיח הזה מאפשרת שוב ושוב את דחיקתם של הפלסטינים אל מחוץ לגבולות הדיון הציבורי.

לשיח ה”יורים ובוכים”, ביטויים רבים במסגרת המדיה והתרבות הישראלית. במקרים רבים, מדובר בטקסטים שנחשבים לחתרניים ורדיקליים, ואף מתקבלים בביקורת על ידי נבחרי הציבור. דוגמאות מהשנים האחרונות כללו בין היתר, את הסרט “ואלס עם באשיר”, בבימויו של ארי פולמן (פולמן, 2008), כמו גם את “שומרי הסף”.

לא ינום ולא ישן שומר ישראל

הסרט ממוסגר מהרגע הראשון בתוך השיח הבטחוני כשכיתוביות הפתיחה מגדירות את השב”כ כארגון האמון על הגנה על בטחונם של אזרחי ישראל מפני “טרור, ריגול ודליפת סודות מדינה”. בו בזמן, כבר מסצינת הראיון הראשונה, עם יובל דיסקין, הוא מוכנס גם למסגרות השיח המתוודות של היורים ובוכים:
“ולפעמים אחרי שעשית, ועשית מבצע סופר נקי, אף אחד לא נפגע חוץ מהמחבלים עצמם. גם אז פתאום רגע החיים עוצרים, בלילה, ביום, בגילוח, כל אחד עם הסיפור שלו, מתי שקורים לו הדברים האלה, בחופש. אתה פתאום אומר: אוקי, אני קיבלתי החלטה ונהרגו איקס אנשים, שהיו בוודאות בדרך לעשות עכשיו פיגוע קשה, אף אחד לא נפגע מסביבם, הכי סטרילי שיכול להיות המצב הזה. ועדיין אתה אומר - יש פה משהו לא טבעי במצב הזה, ומה שלא טבעי זה הכוח שיש לך לקחת משלושה אנשים, מחבלים, כן, אבל עדיין שלושה אנשים, את החיים שלהם בשנייה.” (מורה, 2012)

הסרט אמנם מתבונן בראשי השב”כ, אולם ההתבוננות בכל האירועים אותם הוא סוקר - כיבוש 67’, פרשת קו 300, האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, חיסול יחיא עייש, וכיו”ב - היא כולה מנקודת מבטם, ועל פי רוב הכניסה לסצינות התיעודיות מגיעה מתוך מסכי הטלוויזיה הקטנים דרכם צופים ראשי השב”כ על העולם, באופן שמכניס את הצופה לתוך החוויה שלהם. הסיפור הוא הסיפור שלהם, השפה היא תמיד, שפת הבטחון, וה”מאבק בטרור”. במקביל הדיבור הוא תמיד וידויי, לעיתים רפלקטיבי.

במסגרת הנרטיב הביטחוני, המקום היחיד שהפלסטינים יכולים לאכלס בשיח הוא כאחד מאותה רשימת אויבים המאיימת על בטחונו של הציבור הישראלי. שיח ה”יורים ובוכים” הנטוע כאמור בתוך התפיסה הביטחוניסטית, אינו מאפשר לפלסטינים לחרוג מהעמדה הזו, ולהתפס כאזרחים במרחב. כך, לכל אורך הסרט ב”שומרי הסף” הפלסטינים מוצגים כמעט אך ורק כאיום בטחוני. המילים “טרור”, “טרוריסטים”, “מחבלים” ו”אויבים” שבות ונאמרות על רקע תמונות של פלסטינים, בסיטואציות עימותיות - מפגינים, זורקי אבנים, אסירים, מחבלים מתאבדים - עליהם מביט הצופה מתוך מסכי הטלוויזיה הקטנים של השב”כ, מתוך כוונות של רובים או של טנקים. הם תמיד נצפים.

שומרי הסף מצוי כולו בתחום האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית. הנרטיב שהוא מציג ממלחמת ששת הימים ועד היום, הוא הנרטיב הישראלי של נצחון מזהיר במלחמת אין ברירה, מדינה קטנה מוקפת אויבים שנאבקת על הקיום שלה מול מלחמות וטרור, וגופי בטחון שעושים לילות כימים, כדי להגן על אזרחיה.

ההצגה של ראשי השב”כ נועדה לעורר אמפתיה. הם קשוחים אבל שנונים, הם נוקשים אבל רגישים. הם מספרים אנקדוטות קטנות, שכביכול אי אפשר שלא להתחבר אליהם, על משגי שפה, ועל שירות בטחון שמוצא את עצמו בלי אויב. הם מובילים את הצופה באלגנטיות מסביב לשאלות המשמעותיות באמת, כמו האם הכיבוש מוצדק, האם חייב להיות אויב, מה גורם לטרור, האם הדרך הצבאית היא הדרך להתמודד איתו, וכיוצא בזאת.

זה לא שב”שומרי הסף” אין כל ביקורת ממסדית. הביקורת מבליחה מדי פעם, כשאברהם שלום אומר שממשלת ישראל מעולם לא ראתה את הפלסטינים, או כשעמי אילון מביע שאט נפש מהריגת המחבלים בקו 300. אולם הביקורת הזו כפופה כולה למגבלות האידיאולוגיה הדומיננטית, ותחומה כולה בתוך השיח הרואה בפלסטינים, קודם כל, איום בטחוני, לא בני אדם, אזרחים, החולקים את המרחב הישראלי. כדי לחלץ את האלמנטים הביקורתיים מהטקסט דרושה קריאה חתרנית. קריאה שכזו, מאפשרת למצוא ב”שומרי הסף”, תיאור מדוקדק של שיתוף הפעולה הכלל מערכתי בדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית, ובהסתרת סבלה מעיני הציבור הישראלי דרך הדיבור הבטחוני. אולם מרבית הצופים בסרט ידבקו בקריאה הרגילה, ולא יעשו את המאמץ לקרוא לעומק, בין השורות.

בדקות האחרונות של הסרט, מבטאים ראשי השב”כ לשעבר, אחד אחרי השני, את הסתייגויותיהם מהמצב בו מצוייה מדינת ישראל, ומהפעולות עליהן בין היתר הם היו אחראים. זהו אחד הרגעים הכי וידויים בסרט. ברור מאוד שכל אחד מהם מדבר ממקום רגשי, ועמוק, וההצגה שלהם נועדה לעורר בצופה הזדהות ואמפתיה. אולם כאן בדיוק טמונה הבעייה. בסופה של הצפייה בסרט, דווקא כתוצאה מאותן דקות אחרונות, וביקורתיות לכאורה, יוצא הצופה בהרגשה, כאילו ראה מבעד למסכה של אותם ראשי שב”כ ביטחוניסטים, קשוחים. ראשי השב”כ נחרטים בזכרונו של הצופה, לא כחלק מהותי מהמנגנון המשומן של השליטה באוכלוסיה הפלסטינית הכבושה, אלא כקורבנות של מציאות קשה, של טרגדיה בטחונית, ששמה אותם בעמדה שדרשה מהם לקבל החלטות כואבות בזמן אמת. הם מקבלים מחילה, ונמלטים מאחריות, ואיתם מדינת ישראל כולה.

בסופו של דבר, “שומרי הסף” שב ומבסס את האידאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית. קרי, אנחנו חיים במדינה קטנה ומוקפת אויבים, ובמצב של מגננה מתמדת מפני מלחמות וטרור שאין לנו כל אחריות לפריצתם או לקיומם. למזלנו ישנה רשת נרחבת של גופים ואנשים האמונים על בטחוננו. אלה אנשים טובים, רגישים, שהתקשחו כתוצאה מהנסיבות. הם מפשלים לפעמים, אבל רוב הזמן הם יודעים לעשות את הדבר הנכון. לעיתים הם נאלצים לנקוט בפעולות שמוסריותן או חוקיותן מפוקפקת, אבל זה נעשה אך ורק למטרות ההגנה על בטחוננו ומניעת הטרור.

Silent Treatment

בזמן שהשמאל הציוני נשאר ספון בתוך הגבולות הבטוחים של האידיאולוגיה הדומיננטית עם שיח היורים ובוכים, השמאל הרדיקלי ביסס לעצמו, לאורך שנות האלפיים, שפה אחרת בה שיח הסרבנים הלך והתגבש כאנתיתזה לשיח הלוחמים. ממכתב השמיניסטים ועד תנועת החרם, סירב השמאל הרדיקלי לקחת חלק בירי או בבכי. אולם, במקום לאתגר את השיח הישראלי, עם אותן שאלות עמן הוא נמנע מלהתמודד ולנסות להרחיב את גבולותיו, מיצב את עצמו השמאל הרדיקלי מחוץ לגבולות השיח. מזה יותר מעשור מתמקדים פעילי השמאל הרדיקלי בפעילויות שעיקרן מאבק משותף עם האוכלוסיה הפלסטינית, ובשנים האחרונות גם שינוי תודעה בקרב הקהילה הבינלאומית. אולם בתוך המאבק המשותף הזה נזנח הצד הישראלי של המשוואה, ומרבית הפעילים אינם עושים כל מאמץ לדבר עם האוכלוסיה הישראלית. חלק ניכר מהם פוסל אותה לחלוטין כ”לא רלבנטית”.

התפיסה האידיאולוגית של השמאל הרדיקלי מסרבת לקבל את הנרטיב הציוני הבסיסי, ומספרת את ההיסטוריה של מדינת ישראל במונחים של כיבוש, נישול וקולוניאליזם. היא מסרבת לקבל את נקודת המוצא הבטחונית עליה נשענת האידיאולוגיה הדומיננטית הישראלית ככלל, ומסרבת לקבל את צידוקי הבטחון, כהצדקה להפרת זכויות האדם של הפלסטינים בפרט. היא גם מסרבת לקבל את מסגרת הזמן המסמנת את תחילת הסכסוך ב – 1948, ואת ראשית הכיבוש ב – 1967. בעוד שלשיח היורים ובוכים המייצג את השמאל הציוני יש שלל ייצוגים במדיה, בתרבות ובאומנות הישראלית, לשמאל הרדיקלי ישנם ייצוגים מעטים בלבד, ומרביתם זכו לנראות ציבורית מוגבלת ביותר.

אין ספק, כי מבנה העל בחברה הישראלית - מערכת החינוך, החוק והמשפט ואמצעי התקשורת - מוקדשים ברובם לשימור האידיאולוגיה הדומיננטית, וכי אף הם אחראים לדחיקת תפיסותיו של השמאל הרדיקלי אל מחוץ לגבולות השיח. אולם בו בזמן, השמאל הרדיקלי כמעט ולא עשה מאמץ להשתחל לתוך המבנים הללו ולאתגר את התפיסה השלטת. יתרה מזו, ניתן לומר, לדעתי, כי הסיבה לכשלונו של השמאל הרדיקלי להפוך לכוח משמעותי בחברה הישראלית, הוא הסירוב לנהל דיאלוג עם הציבור הישראלי.

העובדה שמזה למעלה מעשור השמאל הרדיקלי נמנע מלדבר עם הציבור הישראלי, כמו גם העובדה שלאורך כל התקופה הזו הוא לא עשה כל ניסיון ממשי להציע חלופה לאידיאולוגיה הדומיננטית מותירה אותו מחוץ לסף הנדירות הנחוץ על מנת להיות חלק מהשיח. זה האתגר איתו ניסה להתמודד רענן אלכסנדרוביץ’ ב”שלטון החוק” (אלכסנדרוביץ', 2011)

מתא הוידוי אל דוכן הנאשמים

אם “שומרי הסף” התחיל בלמקם את עצמו בתוך סיפור המסגרת של האידיאולוגיה הדומיננטית, וה”נצחון” במלחמת 67’, “שלטון החוק” מציע מהרגע הראשון נרטיב חלופי לאותה המלחמה. בקטע הקרינות הראשון מודיע רענן אלכסנדרוביץ’ כי הסרט הולך לעסוק “במערכת המסדירה את שלטון החוק בשטחים שכבשנו בשנת 67’”. הראיון הפותח את הסרט עם מאיר שמגר, הפרקליט הצבאי הראשי ושופט עליון לשעבר, מספר כי צווים צבאיים, ומסמכים חוקתיים המשמשים את ישראל בדין הצבאי בשטחים הכבושים, היו מוכנים הרבה לפני יוני 67’, ממתינים במאות עותקים, בארגזי “חירום” להזדמנות המתאימה. בכך, מסרב “שלטון החוק” להכתב לתוך הנרטיב של “מלחמת אין ברירה”, או כיבוש שהוא תוצר של נסיבות מתמשכות מחוץ לשליטתה של מדינת ישראל, ומציג לצופה מהלך מתוכנן ומחושב.

ב”שלטון החוק” רענן אלכסנדרוביץ’ אינו מספר את סיפורם של השופטים, או של בתי המשפט הצבאיים. השופטים המרואינים הם בסך הכל אמצעי נרטיבי, המשמש אותו בסיפור הכיבוש. הסרט מחולק לפרקים (“חוקים וצווים”, “אדמה מתה, וכיו”ב) ועוקב, פרק אחרי פרק, אחר המיסוד של הכיבוש.

ב”שלטון החוק” לפלסטינים יש מקום. הם מתבוננים על השופטים הצבאיים דרך מסך ענק הפרוס לצדם. מזכירים. מאשימים. יש להם שמות, וסיפורים אישיים. כמן עראפה איברהים, שהורשעה על הגשת מים ופיתות למסתננים. הם נראים על פי רוב בסיטואציות יומיומיות, שנלקחו מתוך סרטים תיעודיים ארכיונים. הסיטואציות העימותיות בהם הם מופיעים מגיעות על רקע תיאור מנגנוני השליטה של הכיבוש, והדיכוי אותו הם חווים, מצטיירות כאקטים של התנגדות, לא כאקטים של טרור, וגם בהן המצלמה מבהירה היטב את יחסי הכוחות בין החיילים החמושים לבין הנערים זורקי האבנים.

“שלטון החוק” אף מסרב לקחת על עצמו את המתודה הוידויית המעניקה מחילה מבלי להטיל אשמה, שעוסקת בחטאים, ולא בפשעים. השופטים הצבאיים מועמדים ב”שלטון החוק” על דוכן הנאשמים. הם נשפטים בכלים שלהם, כשהעדות שלהם אינה נשמעת במלואה, ולצופה נאמר בגלוי כי הוא מקבל מידע חלקי, וסלקטיבי. השאר, כמו שמגלים נאשמים רבים בבתי המשפט הצבאיים, נותר חסוי. רענן אלכסנדרוביץ’ תובע תשובות מהמרואיינים שלו. הוא גורם להם לנוע בכיסא שלהם בחוסר נוחות, להתפתל בלי לדעת איך להשיב. הוא מסרב לקבל את התשובה הבטחונית כצידוק האולטימטיבי לכל פעולה.

לפרקים נראה, כי שני הסרטים מתכתבים האחד עם השני. ישנם אירועים ששני הסרטים מציגים ומנתחים. לדוגמא, הקמת ההתנחלויות הראשונות. אולם, אם ב”שומרי הסף” הניתוח עוסק בדילמה עמה מתמודדים אנשי בטחון ישראלים, הבאים לפנות את המתנחלים היהודים, עליהם הם מדברים כ”בשר מבשרנו”, ב”שלטון החוק” הדיון עוסק באופן שבו מערכת המשפט הצבאית והאזרחית אפשרה את הכשרת ההתנחלויות, תוך הצגה ויזואלית וורבלית של גזל האדמות הפלסטיניות, גם במילותיהם שלהם, בפניות לבתי המשפט, ובקטעים תיעודיים. הניגוד הדיאלקטי הזה מדגים במדויק את הפער בין שני אופני השיח.

אולם, הייחודיות של "שלטון החוק" אינה טמונה רק בהצלחתו לחרוג מתוך תחומי האידיאולוגיה הדומיננטית. הייחודיות שלו טמונה בכך שהוא מצליח לעשות זאת תוך שהוא מדבר בשפה שנועדה לקיים דיאלוג גם עם הציבור הישראלי. הבחירה להשתמש בשופטים הצבאיים כאמצעי נרטיבי, נועדה לאפשר (בין היתר) לצופה הישראלי, לראות את סיפורו של הכיבוש דרך סיפורן של אותן דמויות סמכות ביטחוניסטיות שהוא נוטה להעריך. אף שהסרט לא שופט רק את השופטים הצבאיים, אלא את החברה הישראלית כולה, העובדה שהם אלה שעומדים על דוכן הנאשמים מאפשרת לצופה הישראלי ניתוק רגשי מסוים, תוך שהוא צופה בהליך המשפטי. ההערות הרפלקטיביות שמפזר אלכסנדרוביץ’ לאורך הסרט על תהליך העשייה, הסלקציה של החומרים, ועמדת הכוח שלו כבמאי, מייצרות תחושה של שיתוף, שנותן לצופה מקום בתהליך העשייה. הסרט מדבר עם הצופה, הישראלי. הוא לא צועק עליו, הוא לא מאשים אותו, הוא מציג לו מציאות, ומבקש ממנו לחשוב.

הסרט מסתיים בפנייתו של באסם תמימי, מהכפר נאבי סאלח, המוחזק במעצר בזמן עשיית הסרט. באסם נעצר על ארגון הפגנות בכפרו, כנגד גזל אדמותיו. הצהרתו בבית המשפט מוקראת על רקע תמונות , מוקרא על רקע תמונות מהמאבק העממי בכפר. באסם מספר על שלוש שנים מחייו שעברו במעצר מנהלי, על שיתוק בו לקה כתוצאה מעינויים, על מעצרה של אשתו ועל פציעות של ילדיו. באסם מספר את סיפורו של הפלסטיני תחת הכיבוש. הוא מסיים את הצהרתו בשאלה “ואם אמצא בלתי אשם בבית המשפט הצבאי שלכם, האם אשתכנע שיש צדק במערכת המשפט שלכם?” התשובה של באסם התשובה שאיתה נשאר הצופה בסוף הסרט, היא לא. הבחירה לסיים את הסרט במילותיו של באסם תמימי, ולא במילותיהם של השופטים הצבאיים, המצהירים לפני כן, שהיו שבים ומקבלים את המינוי המערכתי, שבה ודורשת את הפניית המבט האזרחי כלפי הפלסטינים. הבחירה לסיים בתמונות של הפגנות אזרחיות המפוזרות בגז מדמיע, שמבהירות היטב את אי-הסימטריה בתוך מצב הכיבוש, דורשת מהצופה לחרוג מתוך האידיאולוגיה הדומיננטית הבטחונית, ולהתחיל לראות בפלסטינים בני אדם, שבטחונו של הציבור הישראלי אינו יכול לבוא במחיר חייהם ובטחונם.

סיכום אופטימי

התחלתי את המאמר הזה בדיון בשיח ה”יורים ובוכים”, ובבחינת האופנים בהם הוא הפך מאמצעי דיון רפלקטיבי, לאמצעי שליטה. הראיתי כיצד לא רק ששיח ה”יורים ובוכים” אינו מערער על האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית - אידיאולוגיה ביטחונית, הרואה בישראלים קורבנות תמידיים, שבמסגרתה המקום היחיד שנותר לפלסטינים הוא המקום של האויב, האיום הקיומי - אלא משמר אותה. הראיתי כיצד הוא יוצר מראית עין של דמוקרטיה ופלורליזם תוך הצבת גבולות ברורים לשיח: כל מה שיוצא מנקודת מבט בטחונית - בפנים, כל מה שמערער על התפיסה הבטחונית - בחוץ. בחנתי ב”שומרי הסף” דוגמא, אחת מני רבות, לשיח הזה.

הרבה יותר קל לתוצרי תרבות לשמר את האידיאולוגיה הדומיננטית מאשר לערער עליה. סרט אחד לא יכול לשנות מציאות שלמה, ו”שלטון החוק” הוקרן בעיקר בסינמטקים, ובערוץ 8, הנצפים פחות. סרט אחד לא יכול לעמוד לבדו מול האידיאולוגיה הדומיננטית. הוא לא מספיק כדי לעבור את סף הנדירות הדרוש לדברים על מנת להפוך לחלק מהשיח. “שלטון החוק”, מוצלח ככל שיהיה, לא יביא בפני עצמו לסיום הכיבוש. המעבר ש"שלטון החוק" מציע לשיח אזרחי, שיח שמסרב לראות בישראלים קורבנות של מציאות בטחונית, אלא רואה בהם סוכנים של פעילות במרחב, שיח שמתעקש להנכיח את הפלסטינים, ולהסתכל עליהם כעל אזרחים, שיח שמתעקש להמשיך ולהיות בדיאלוג עם הציבור הישראלי, הוא בעל פוטנציאל לשינוי עתידי. אם השמאל הרדיקלי ישכיל לאמץ את הסינתזה השיחנית ששלטון החוק מציע, המסרבת להכנע להתקרבנות של שיח היורים ובוכים מחד, אך דורשת להרחיב את גבולות השיח בחברה הישראלית ולפנות לעצמה מקום בתוכם, יתכן, כי השינוי הזה יעבור מן הכורח לפועל.

ביבליוגרפיה...

Stuff

2013-09-22T16:31:36Z

תערוכה בב"ש
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/408/995.html

כנס במרכז הגאה
http://gaycenter.org.il/do-it/
כשאני מסתכלת על השעות עכשיו, נראה לי שזה עלול להתנגש לך עם העבודה.
אבל אולי תוכל לדאוג שיאספו אותך מתל אביב, וללכת לפאנל הראשון.

leehee @ 2013-02-14T19:21:00

2013-02-14T17:21:51Z

ב - 14 לפברואר מצויין ברחבי העולם יום מחאה נשי עולמי כנגד אלימות מינית. מיליוני נשים יוצאות לרחובות לריקוד מחאה המוני כנגד עולם בו בטחונן הוא הפקר. עולם בו הן חשופות לדיכוי מתמשך, יומיומי ובעיקר בלתי נראה, בו הבית כמו הרחוב אינו מבצר בטוח, והגוף הנשי חשוף כל הזמן למבט פולשני, ליד חודרנית, למגע לא רצוי, ללפיתה, למישוש, לחדירה. עולם בו הדיכוי הזה הוא ברובו בלתי מדווח, מושתק, מודחק, ולעיתים נדירות מוצף במספרים סטטיסטיים כמו אחת משלוש, ואחת משבע, מספרים נטולי גוף, נטולי הוויה, נטולי שמות. מספרים של נשים.

רק בעולם שכזה נערה בת 15 יכולה להיות מושאת בניגוד לרצונה תמורת בצע כסף, תוך שהממסד שותק. רק בעולם כזה בעלה של אותה נערה יכול להרביץ לה מבלי לחשוש מעונש. רק בעולם כזה היא יכולה לנסות להתאבד פעמיים, ולהיות משוחררת חזרה אל אותו הבית בו היא כלואה. רק בעולם שכזה המוצא היחיד שלה הוא לאיים אליו, ולקוות שמשפחתה תסכים סוף סוף לקחת אותה חזרה, ורק בעולם כזה, זה אינו סוף הסיפור בעבורה, אלא רק ההתחלה.

אבל הנערה היא נערה, וחמור מכך, נערה בדואית, והרשויות אינן רואות בעצמן אחראיות לגורלן של נשים שכאלה, אחרות. ומשטרה, ומערכת בריאות, ומערכת רווחה וסעד, ומדינה אינן מתעניינות בה. כך, במקום להיות בשלב זה במערכת תומכת ומטפלת, היא חוזרת לבית אביה, ותוך פחות מחודש מושאת בשנית, הפעם לגבר שגילו כפליים מגילה, עבריין סמים, המגדל שישה ילדים עם אישה אחרת. היא אינה רוצה להינשא לו, ובלילה הראשון מסרבת לשכב איתו. הוא אונס אותה. היא רוצה לעזוב, אבל אין לה לאן. משפחתה ומשפחתו מפנות לה עורף, והשדכנית מתרה בה להשאר ולתת לו הזדמנות נוספת. זה השלב בו היא מכינה את הסכין.

וכעת בהיכלי הצדק של החוק, היא ניצבת מול גבר שיכריע את דינה, על פי חוקים שלא נכתבו כדי להגן על שכמותה, שאינם מבינים שהגנה עצמית מפני האונס הצפוי יכולה להתרחש גם לפני שהאנס פשט את המכנסיים וחשף את אברו. בפני מערכת שאינה רואה באונס הגנה, לא מן הדין ולא מן הצדק, ושופטת אותה על מלוא חומרת עבירת הרצח. לא הגנה עצמית ולא קינטור, עומדים לזכותה, כי עברו עשרים שעות, והלילה הקודם מבחינת החוק כבר נשכח.

לכן בשלב זה כל מי שמאמינה בזכותן של נשים לבטחון, בזכותן של נשים על גופן, צריכה לקום ולעמוד לצידה של הנערה הזו, לקום ולדרוש שתנתן לה הגנה, מערכתית, ממסדית, משפטית, חוקית, לאחר שהיא הופקרה חסרת הגנה בכל שלב ושלב של הדרך.

אז חדשות טובות להבוקר

2013-01-29T13:19:08Z

קודם כל חברת החשמל מאמצת את יוזמת יום שני ללא בשר, ואפשר לקוות שעוד מוסדות ציבור יילכו בעקבותיה.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000817842

וגם בהקשר הזב"חניקי, החלטת בית משפט עליון להשאיר על כנו עונש מאסר לצייד דורבנים. גם אם סוגיית הכלא היא מורכבת בלשון המעטה, נחמד לראות שהמהפכה הזב"חניקית מגיעה גם לבג"צ, בעיקר משמח אותי הציטוט המאוד מודע מההחלטה שלהם.
http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1917035

http://www.themarker.com/career/1.1913915
ועדי עובדות בקלאנסווה ובטייבה שמנהלים מאבקים נגד מאגר ביומטרי, העסקה קבלנית, הלנת שכר, ולמען הגברת הייצוג של נשים בעירייה, ובתור התחלה מצליחות לאגד ולעורר נשים.

http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1917260
11 מיליון מהגרים זוכים לאזרחות בארה"ב, אם כי במחיר של הקפדה יתרה יותר על הגבולות.
בינתיים אצלנו, משרד הפנים החליט שמישהי שהוריה סודאנים, אבל היא גדלה באריתריאה, היא בכלל אתיופית, למה? כי ככה אפשר להחזיק אותה במעצר, אבל החדשות הטובות שהן שהמשרד של ידין עילם ערער, ומשרד הפנים שינה את ההגדרה שלה לסודאנית ושחרר אותה.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1917367
וזו אומנם נראית כמו כתבה מדכאת בטירוף, אבל בסופה מסתבר שהשוטר הודח ונפתחו הליכים נגדו בהוראת ראש המחוז. אני עובדת על להשיג את הפרטים שלו ולהוציא לו מייל תמיכה מהקואליציה. מרכז הסיוע כבר שלך לו אחד.

זהו לבינתיים

Stuff for Carmel

2012-11-30T00:48:40Z

http://tabularasa.haoneg.com/
בלוג של מעקב אחרי קעקועים והאנשים שעושים אותם. אני חושבת שתהנה גם מהקעקועים, וגם מחלק מהסיפורים.
לבחורה הזו נניח יש כמה קעקועים מדהימים:
http://tabularasa.haoneg.com/559

וגם לאחד הזה
http://tabularasa.haoneg.com/586

ובעוד שלא התאהבתי מהקעקועים שלה, היא סולנית של להקת מטאל והגיעה להופעה ככלה זומבית, אז אולי שווה לבדוק את הלהקה שלה.
http://tabularasa.haoneg.com/584

טרילוגיית פוסטים לרגל יום הזכרון, על מספר החללים השנתי, ונסיבות מותם. ידעתי שהתאבדות היא גורם המוות מספר אחת, וגם שישראל מנפחת מספרים, אבל כאן יש את המספרים המדויקים, כמו גם הרבה עובדות מרתקות על 35 חללים שנוספו יש מאין. מזהירה מראש שהכתיבה מעט טרחנית וניתן היה לקצץ את הפוסטים בצורה משמעותית.
http://eishton.wordpress.com/2012/05/08/memorial2012part2/
http://eishton.wordpress.com/2012/05/08/memorial2012part2/
http://eishton.wordpress.com/2012/05/09/memorial2012part3/

המאמר שהזכרתי

2012-11-22T11:55:35Z

http://www.nytimes.com/2012/11/14/world/europe/swedish-school-de-emphasizes-gender-lines.html?pagewanted=1&_r=3&adxnnl=1&hpw&adxnnlx=1353337276-bXDbTEz+v9hcYRya8RwdZw&

זה מעניין. הנקודה שעולה בסיום חוזרת גם לדיון שלנו על כך שיש יותר לגיטימציה ללימינאליות מגדרית של ילדות מאר של ילדים.

מאוד אהבתי את הניסוי שהם עשו עם ההסרטה. אני חושבת שזה כלי שאפשר לחקור אותו גם בתוך קבוצות, כדי להנכיח הטיות מגדריות.

leehee @ 2012-09-12T06:40:00

2012-09-12T13:40:10Z

חדר מרווח ומקסים בדירה בל תל אביב לסיבלוט מיידי

לסיבלוט מיידי, החל מהיום ועד ה 16 לאוקטובר. חדר גדול, פלוס מרפסת משותפת, ברחוב צדדי ליד כיכר רבין. בדיקה שותפה אחת, מטבח מאובזר, דוד שמש, ואינטרנט אלחוטי. ניתן לשכור את החדר רק לחלק מהתקופה. מתאים גם לתיירים המגיעים לעיר לתקופת החגים.
לפרטים: כרמל 050....

In London

2010-08-14T10:59:14Z

I'm in London, been around for the past 5 days. If any of you who lives here would like to meet, write me a message with your contact details. Murphy killed my phone a couple of days before my flight left, so I've lost all my phone numbers.

It's my first morning alone in a while now. My mum went to do some shopping, my brother went to play Magic, and I was left in the apartment to get some news updates, a bit of chatting with friends, and a slower morning. Somehow I've only got fice minutes left before I have to head out myself. I guess I've taken it a tad too slow.

So the more elaborate post I had every intention to write this morning will probably have to come later on. In the meantime I'll head out for Les Miz.

I'm back

2010-07-13T13:17:08Z

I've got about fifteen minutes before I go out, and I've figured that I might as well use them for writing here. I don't feel like going out all sweaty after tidying my room, and it's not enough time to finish writing about the past weekend in Sheikh Jarrah.

I've decided that I'd like to try and start writing here again on a more or less regular basis. Not every 3-4 months, like I've been doing in the past year. I'm not quite certain what had brought up this urge. I guess it's my general infatuation with writing of late, with a bit of a birthday blues thrown in. One way or another, I figure that obliging in can do no harm.

I'm trying to insert some order into all those random thoughts colliding against one another in my mind. It seems like I have to make so many decisions at once, and each decision affects the others, and some decisions can't be made without sorting the others out. Some are minor ones, such as when and where am I having my traditional birthday party, which is influenced by whether or not am I going to Wacken this year. Others are more critical like what would I like to study next year. In a way I feel like I'm already decided on all of them, and have only yet to accept my decisions. In another, I'm sitting and wondering what, and how and when, and I'm just sitting and trying to get all those voice shouting do this or do that out of my head.

I've got almost set date for the seminar and trip in Japan, the 22nd of September till the 16th of October, with an additional day here and there as an open option. We've all agreed that planning our routes, and exact destinations can wait a month or so, and I've only yet to find out whether I'm asked to make a few days stop in Italy to give some lectures. I can't say that I'm not satisfied that it's not my decision to make.

It's time for me to go out now, and head to Dahamash. I guess I can o longer postpone putting shoes on, as much as I reject this thought. That unless I want to be later again, and I surely dislike this habit that I've developed lately. I shall try and write more later on.

If you're still reading here, do let me know.

Lecturing Tomorrow

2010-05-04T15:01:51Z

I'm speaking tomorrow at 18:00 in Gender in the Field (Migdar Bashetach) con, in Bar Eilan university, about the proest vigils in Jerusalem.

http://web.bgu.ac.il/NR/rdonlyres/AE1B3610-B426-4173-AC1D-0741651AEADE/94793/Migdar_Program_Heb_Final3.pdf
I'm posting the programme, since I have no idea at the moment where is this Wahol campus in which the con takes place.

I'd love to see familiar faces in the audience, especially given the fact that my lecture caused a commotion even before I opened my mouth.

On a different note, I wish I could let Carmel know about this lecture. This was our project, not just mine, and I think he should be able to come and hear me speak about it. It makes me kind of sad that I can't, and that there's only the slightest chance that he'd somehow hear about it.

After I Remained Silent

2010-03-12T23:05:20Z

Finally I get to the shower. While the water temprature is pretty high, I find their touch cooling and soothing,I can feel my muscles relax a bit, my mind gains some focus. I soap myself repeatedly taking a long while till I feel really clean again.

I'm soaping away all the unwanted hands that touched me during the day.
I'm scrubbing off the touch of the police officers that pushed me backwards, on fellow activists that couldn't get out of the way.
I'm removing the hands of those that shoved me against fences and walls.
I'm easing the pain caused by the one who span my hand backwards, so close to breaking it, in order to make me hurt and scream.
I'm cleaning the touch of the elbow of the officer that treated my knee as a comfortable cushion, as he passed the arrest notifications to the other guys in the van.
I'm trying to wash away the voice of the one that said that he's too disgusted to touch me.
I'm rinsing the remnants of ink from my finger.

The bruises stay, the blue and red marks. So does the pain in my muscles.

Reminders...

During the demonstration, when all the action takes place, when I'm shoved and pushed, and beaten and hurt, I don't get to think of it. The adrenaline rushes in my body, and the thoughts are washed away in the turmoil of the moment.

It's only later on, after it's all over, when I have the time to sit and go through it all over in my mind, that I realize how much did it really hurt, and not just in the physical sense.

Looking on the bright side, it would've been much harder to spend the entire weekend in Neve Tirtza. I'm still rather shocked by the fact that I'm out and at home, and not in for the weekend, nor do I believe that I said yes, when asked to join to some other activity tomorrow morning, but that's for a different entry.

The blissful combination of tear gas, shock grenades and sexual assult

2010-02-25T23:43:27Z

I took s clonex pill that Sil gave me, to stop the panic attack/ She said it would make me somewhat disorientaed and eventually make me sleep. I hope she's right. I know I shouldn't take unsubscribtioned psychiatric pills, but I think it's an extreme case.

When I went to Hebron today, I knew that it would be harsh. I mean, for starters it meant waking up at 6:45. I assumed it would mean arrest, or detention, hard beating, and potentially some tear gas and shock grenades. Nothing prepared me for what really happened.

The way there was pretty nice, aside from being exhausted. I had good company, and fun talks, and the feew hours we spent at the PPP - Palestinian comunist party, were also rather pleasent. We got the best humus, and some great falafels, learnt a few more Arabic words, and made signs.

Then we went to the demonstaration. As soon as we got to the Shohada street entrance they started shooting. The Israeli group dispersed and Assaf and I couldn't locate the others. We thought they were shooting live ammunation, only later we found out that these were new type of shock grenades. We ran uphill, bent, hiding by the fence. These were amongst the most terryfing moments of my life. Then came the gaz, and more shooing. and soldiers closing on on us from three direcions. We ran and hid in the hall of some building, under the stairs, inhaling our onions like mads. Calling to update our back, and tryng to find out what happened to the others. At some point we tried to get out. I opened the door. No oxygen, just gas came in. I closed it quickly. After a while, some person who lived there walked us back to the school from which the demo started. There the real nightmare began.

It was just the two of us alone there. We had no idea about the location of the others. We heard the explosions, and tried to figure out a way to reconnect with them. Kids ten to fifteen year olds started gathering around us, at first just asking for our names and origin, but as time went by a couple of the girls started grabbing at my hair, and boys followed their lead. I said "Laa", and "Chalas", no and stop, but they kept on closing in. more and more of them. We tried to move around, get away, call people, but nobody had any idea what we were going through, and nobody was in a position to help. It went on and on for 40 minutes, or more. We tried to get back to the demo, figuring that it would be better, but couldn't fnd our way, and there were soldiers aiming their guns at us and blocking the way in every road we tried, and each time we found ourselves again, surrounded by these kids. By then every sexual assualt I'd ever underwent was triggered, and I was completely panicked. They disperesed a bit after one of our shots, and we hid at some corner for a while. Then people started calling telling us to come down, then telling us to go up again, then come down, and the soldiers will let you pass, then no they won't stay were you are. Uphill downhill, uphill downhiThen they said to come down again, but we lost the way and the kids were all around us again. I ran into a cloths shop said that if any other kid will touch me I'll start screming hysterically and stayed in. Assaf joined me in, and fortunately enough the shop owners realized whats going on, and along with some woman of our groupo that joined us kept them out. They also guided our friends to the location and helped us out.

Then in a way I was safe, there were familier hands holding me, hugging, helping me walk, rying to help, but then I could aslo cry, and ever since, couldn't relly stop.

Sil took me to her place, we had Etipoian food, and then cake and tea. She gave me hugs, and disractions and support, but had some roommate troubles, so eventually I had to leave. Daniel was dealing with some other crisis, and Raanan was at a school party so I had to go back to Tel Aviv. Went to Ori and Anat, but Anat was already asleep by the time I got here, and Ori, as sympatetic as he may be, can't really understand how I fell, how horrible that is.

Maybe I shuld've stayed and gotten drunk with the Jerusalem people who are not as close. I was invited. I don't knwo. Maybe.
So I took a pill, hope to sleep soon.

Can't help but wonder if when I promised Carmel that I'll make sure he knows if anything worse than gas happens to me in a demo, was sexual assault includede? Can't deny the fact that I wanted to call.

Sheikh Jarrah tomorrow. Can't get arrested. Hope for some more support. I'll need it.

Am grateful to Sil, and all those wonderful people who hugged and supported her, and to Adi who called.Things get foggy, maybe it's time for bed. Tomorrow won't be an easy day, I know that.

Streaming writing

2010-02-03T15:57:56Z

I'm trying to do some streaming writing. It's an exercise we practice in my writing workshop, in order to open you up to writing, break writer's blocks, and get your mind flooded with ideas and inspiration. You're supposed to write everything that comes to mind, without thinking about it, criticizing or limiting yourself. You're not suppose to delete anything either, because that's holding you back, but I think in this case I'm going to ignore this rule.

I have so many things waiting on my "to write" list. Some of them more urgent, some of them somewhat less so.
Weekly and non-weekly columns, texts for zines, and lecture proposals, short stories that I've sketches for, articles that I was asked for, duties long postponed, and the list goes on and on. . But instead of doing all that, I end up staring at the computer, browsing random websites, uploading links to facebook, and chatting on gmail. I do some useful things in between, and a great portion of the emails I write are important, but I can't help but get the notion that I could've and should've done it all in much shorter time. I'm not certain what's holding me back. Probably a combination of good old procrastination habit, and lack of confidence in my skills as a writer. I wish that all those "orders" waiting, and these short stories ideas that are just waiting to be written would convince me that I am a worthy writer, that I am creative and interesting, and that I should only let myself go and start writing in order to make something out of it.

I wanted to write something about that horrible dream from last week, and how it affected me, and hopefully let it out of my system, and also about how political sturggle affects activists and the attempts we're starting to make in order to deal with it.

But I guess I really should try and make and effort and focus on the things that are deadlined, instead of distracting me by others. I have a weekend that will mostly be spent in Jerusalem, and whteher or not I'll decide to go to Suoth Hebron on Saturday (I guess that depends on how late will the fund-raising party on Friday will go on, and the amount of liqueuer I consume - most likely quite a lot, given that the bartender is a fellow activist), it's quite likely that between two demos and two parties, I won't have much time for writing on the weekend.

leehee @ 2010-01-21T01:16:00

2010-01-20T23:16:55Z

I'm furious. Like I haven't been for quite a long while.

Furious like I've been in the night before the pride paradde in 2006, and we all know how that ended (35 of us in a police bus).

They refuse to let us march to Sheikh Jarrah on Friday, they said every person who goes anywhere near the neighborhood will be arrested. That if we come to the demonstrate the only thing we're going to see is the inside of the Russian compound.

I guess that I was naive to think that after all the bad publicity they got in the past week, and after the judge decreed that last week's protest legal (which shouldn't be such a remarkable achievement if you know the law, but unfortunately it is), they'd give us permission this week. Apparently it just made them more determined to prevent us from marching. Shame for them, it made us much more determined as well.

We will come, we will demonstrate, we will sing and drum, and if it means we'll spend the night at the police station, so be it.

And still, right now, I'm raging. Because they have no respect for what is right and what is just, and not even for the law. Because the people in the neighborhood arranged a farewell party for Gali who's leaving to India, and it shouldn't have turned into an urgent meeting, because Daniel should've been celebrating the fact that he's finished his last exam, and not running around between two of those.

And I'm also scared. Ahronovitch stood at the parliament today and gave the policemen every legitimation they needed for arrests and violence, and it promises not to be pretty. I'm scared because I know that that most probably I will be arrested. My name is on the emails, my picture in Ynet, and I'm marked as one of the leaders, so I must be on their lists. And this time it won't be 6 hours detention like on the previous times. It will be a night over. I'm willing to go through it, and had been in the preious times, and I'm as prepared as one can be, but nonetheless, I know that it won't be easy.

I can't believe that I'm saying that, but I wish I were in Jerusalem this evening, with people who'd have shared my anger, and gave me support. With hugs of solidarity. But I'm here, Shotting Martini and listening to Fiona Apple, Elvis Costello and Leonard Cohen. Wishing that tonight I'd have had some company, and with a major to do list for tomorrow.

If you Israeli and read this post, please come to Sheikh Jarrah this Friday, we need as many people as we can get. The demo starts at 15:00, buses are leaving from the central train station in TA at 13:30. If you're not, or can't make it, pass the word.

Things You Learn While You're Under Arrest*

2009-12-30T20:33:01Z

1. There's a difference between legs-cuffs and hand-cuffs. They might also have variants of hand-cuffs, but unless they do what I have at home is the legs-cuffs.

2. How to take of any buttoned top, while hand-cuffed. It can prove useful in other situations.

3. It's always a good idea to get arrested with doctors. It's quite likely that they'd be carrying a book with them, and after a certain amount of time, you'd probably finish yours. A different conclusion might be that there's a majority of geeks amongst activists.

4. Unless you don't believe in solidarity, always make sure to triple (or more) the amount of food you're packing. One or two bites of pita for each person don't count as lunch.

5. The taking of finger-prints is a very dirty business.

6. Card games are recommended as a good way to reconnect with the officers.

7. If the police estimations of eye colours and height reflect on any way on their estimations in general, they shouldn't be trusted in any way.

leehee @ 2009-12-10T15:05:00

2009-12-10T13:05:07Z

And I can't help but wonder, at which point does the fact that you're not invited to people who usedto be your friends parties, stops hurting.

Would she go down on you in a theatre?

2009-11-16T15:37:22Z

When we first considered the option of taking some time off each other I told him that he'd probably just dive head first into a new relationship. Like he always does, did. Find someone who'd fill myself, or at least distract him from my absence, ainstead of facing his issues, instead of working on himself, spending some time on his own, leaning how to function without jumping from one relationship to the other. I told him... And he said "I promise I won't do that". He said "I prmoise I won't start any new relationship this time, but try to work on things with myself". Well, he said, so fucking what. He also said he'd never lie to me again, words are so meaningless, I guess. Promises are so easily made, and just as easily broken...

Three weeks? Three fucking weeks? That's all it took? Or actually, probably less.

"You seem very well, things look peaceful
I'm not quite as well, I thought you should know
Did you forget about me Mr. Duplicity
I hate to bug you in the middle of dinner
It was a slap in the face how quickly I was replaced
Are you thinking of me when you fuck her?"

I'm working on things, I'm dealing with things. I'm breaking down, and gathering the pieces. I'm learning how to be myself again, how to work my own issues. I'm struggling to be a stronger person, less dependent. I'm working through my anger and resentment and pain. And what is he doing? Hopping into a new bed. We had an agreement. We were supposed to work on ourseleves, and free ourselves from our patterens. Instead, he just repeats the one he promised most to refrain from.

It fucking hurts.

I should have known. I should have known better than to trust him on that one.

leehee @ 2009-11-16T01:12:00

2009-11-15T23:12:49Z

It hurts so much to feel that I was so easily replaced and forgotten. That he could move on as simply as that.

London

2009-10-06T18:44:26Z

I'm in London, till the 19th, contact me if you want to meet. +972504880969.

Current plans include Nick Cave on the 11th.

I should really write a long update, but I somehow constantly fail to do so.

IDAHO Panel, I'm speaking

2009-05-18T11:38:06Z

An event marking the International Day Against Homophobia will take place tomorrow at 18:00 at TAU. I'll be speaking about the alternative parade and the protest vigils. Shiri will be speaking as well, about biphobia. I'd love to see you all.
http://www.facebook.com/event.php?eid=88248332580

One down, three to go.

2009-04-07T15:25:55Z

I've just finished writing my Cinderella essay. Writing it took a damn long while, considering the fact that I had started it a couple of years ago. Although most of this time it was left untouched. Proof-reading, bibliography and references aside that leaves me with three essays. If you feel like being proof-readers, you're more than invited to comment, and volunteer.

Protesting Against Marzal in Om El Fachem - The Highlights

2009-03-27T00:42:07Z

On the buses on the way there almost everybody were half (or not just half) asleep. It was only much later that I realized that had they been arranged by any organization that knows anything about such demos many precautions would've been taken, names and phone numbers lists would've been made, emergency numbers in case of arrest or injury dictated, onions distributed, and some instructions about riot control, and our basic rights given. Luckily most of those things weren't needed, aside from the onions, and instructions for some.

When the buses got to Om El Fachem we were welcomed with wooing and cheering that were both touching and embarrassing. The welcoming calls continued as we walked through the city. It made the importance of our presence pretty clear, at least to me. We joined the locals already standing with signs and flags, yelling slogans.

Rain and hail were pouring and at some point, Carmel and I started using the palrig we'd been holding as a rain shelter. A few moments later some local guy took the end of it and join us underneath, another guy followed, and then a couple of kids. It was charming. It also called for a picture that would delight the media. Unfortunately, I supposed that most of the photographers were busying themselves in protecting their cameras.

Marzal's parade was approaching and things grew messy. Fortunately enough Carmel managed to read the signs in advance and we were already retreating when tear gas granadas started falling around us. Still we stumbled through a cloud for a while, choking and tearing and coughing. We caught our breath and started heading back towards the buses.

A Requiem for the Patiphone

2009-03-21T22:18:30Z

It was small, smokey and rather dark, always somewhere between crowded and over crowded, the sound was horrible, and the best definition for most of the gigs I've seen there was "They played, ammm.... something". Yet, it was my faourite club in Tel Aviv, and today seems to have been its last evening.

First time I got there was about a month after the terror attack at the Mike's Place, in a memorial show for Ran by Dicky and Shimon. I remember many faces, and tears, and hugs, and laughter, and random bits of the show. I think that a couple of filter nights took place there as well. A few years past till I got there again.

In the past two and a half years I've been a frequent guest there, for this band or the other, usually three or four gigs a evening. I got drunk with carmel as we tore through the dance floor, and deep into the pogo circle (where despite wearing just my bra as top quite a few times I was not sexually harassed even once, and always felt safe, which is remarkable). I got stoned with Yotam and his friends in the rehearsals room. I got to know Lebanon, Monotonix, Vialka, and a few other bands whose gigs I've followed on a regular basis ever since. I've spent better and worse evenings in the middle of the room or huddled in a corner. I've had quite a few lovely memorable moments.

Unless there'll be some plesent surprises, the place will be closed after tnoight. The taxes were raised, and the managers didn't have the energy to deal with it. The farewell party consisted of a long impressive lineup of the homebands of the place, some nice girls who sold cheap vegan food, an impressive beer flaw, and many people who came to bid the place goodbye. While I wasn't in the ideal mood for a party, I think it was quite adquate with the fact that while it was fun, it also bore the saddness of an end of an institution.