״אני מתכבד להזמין את חותך האותיות הטוב ביותר״, הציג הכרוז את רוברט גראנז׳ון (Granjon) ב־10 בספטמבר 1579. גראנז׳ון עצמו נהג לחתום על החוזים שניסח עם בתי הדפוס בכינוי ״מוכר ספרים״ (Marchand libraire). אך בניגוד ליתר חותכי האותיות במאה ה־16, שעבדו כחלק מבתי יציקה לאותיות – גראנז׳ון לא היה בעל סטודיו אלא נדד בכל אירופה – פריז, רומא, אנטוורפן, ג׳נבה, ליון ועוד – ומכר מטריצות של אותיות ועיטורים פרי עיצובו. משערים כי בכל שנות עבודתו יצר כתשעים גופנים: שלושים גופנים בסגנון נטוי, עשרים בסגנון רומן (Roman type), שבעה בסגנון civilités (סגנון המחקה את הכתב הגותי), תשעה ביוונית, חצי תריסר תווים מוזיקליים, כמה גופנים בעברית, ואין ספור עיטורים וערבסקות. אך לעיקר תהילתו הטיפוגרפית זכה הודות לסגנון הנטוי שעיצב והפך לסטנדרט אוניברסלי. 

השנה היא 2005. מעצב האותיות קאי ברנאו (Bernau) הוא סטודנט לתואר שני בעיצוב אותיות בתוכנית Type and Media באקדמיה המלכותית לאמנות, האג. באחד הקורסים שעוסק ב־Type Revival הוא מפתח את משפחת הגופנים ״ליון״ (Lyon) – גרסה דיגיטלית לאותיות המבוססת על כמה דגמים היסטוריים של אותו חותך אותיות צרפתי, גראנז׳ון. ״ליון״ עוצב כמשפחה של שני סגנונות תואמים: טקסט ודיספליי. כל סגנון בגרסה הלטינית כולל חמישה משקלים: שני משקלים של רגולר, סמיבולד, בולד ובלאק. לכל אחד מהם עוּצבה גרסת איטליק מתאימה. ״ליון״ מתכתב עם המורשת של הטקסטים מהמאה ה־16, אך לא מאמץ אותה בצורה עיוורת. כפי שמעיד ברנאו עצמו: ״ליון איננו גופן מודרני קר מדי, אך הוא גם איננו טעון יתר על המידה מבחינה היסטורית״.

כיום מופץ גופן ״ליון״ באתר של סטודיו קוֹמֶרשיאָל טָייפּ (Commercial Type), סטודיו לעיצוב גופנים שפועל בניו יורק ובלונדון במקביל והוקם כמיזם משותף של פול בארנס (Barnes) וכריסטיאן שוורץ (Schwartz). את שמו הטוב השיג הסטודיו הודות לגופן Guardian Egyptian עטור הפרסים שעיצב בשביל עיתון הגארדיאן (2004–2005). ב־2018 פנה הסטודיו לינק יונטף ולדניאל גרומר, סטודיו ״פונטף״, כדי שיעצבו גרסה בעברית ל״ליון״. אין זה שיתוף הפעולה הראשון של השניים עם קומרשיאל טייפ. קדם לכך שיתוף פעולה מוצלח שהם יצרו בו גרסה בעברית לגופן בסגנון גרוטסק בשם ״גראפיק״ (Graphik). 

כשמתאימים גופן קיים לשפה חדשה, כמו בתרגום, נדרשת רגישות לדקויות ולהיבטים התרבותיים, ההיסטוריים והוויזואליים שהגופן המקורי מביא עימו. ״אין מדובר בשאילת צורות משפה אחת ופיסולן בשפה שנייה״, מסביר גרומר. ״מעורבות כאן סוגיות הנוגעות בהרגלי הקריאה ובהיכרות המוקדמת של הקוראים עם הצורות״. לצד המטען ההיסטורי שגופן ״ליון״ מביא עימו, היה על הגרסה העברית להתחשב בכך ש״ליון״ הוא מערכת טיפוגרפית מגוונת ומורכבת, שנותנת מענה לתכנים מגוונים. נוסף על כך פיתוח הגרסה הערבית של ״ליון״ היה בעיצומו, ומעצביה, ואל מרקוס (Waël Marcos) וחאג׳אג אפליאן (Khajag Apelian) התבססו על מבנה משני פרסי, המכונה נסטליק (Nastaliq) – סגנון אקספרסיבי וזורם שהתפתח באיראן אף הוא במאות ה־14 וה־15. העובדה שמעצבי הגרסה הערבית השתמשו במבנה כתב משני, שלחה גם את יונטף וגרומר לתור אחר סגנונות כתיבה בעברית ממאות אלה, ואחר מבנה טיפוגרפי משני בשפה העברית. 

ייחודה של הגרסה העברית של גופן ״ליון״ טמון כבר בתהליך העבודה שבחר בו סטודיו ״פונטף״. כדי לאתר סגנונות כתב בעברית שמאפיינים את הכתיבה מהמאות ה־15 וה־16, נסעו יונטף וגרומר למוזיאון ״פלנטן מורטוס״ (Plantin–Moretus Museum) באנטוורפן, בלגיה. המוזיאון, הקרוי על שמם של כריסטוף פלנטן וחתנו ג'ון מורטוס, היה מקום מושבו של בית דפוס והוצאת הספרים ״פלנטן״, שהקימו השניים במאה ה־16. לאחר שנסגר הפך המקום בחסות עיריית אנטוורפן למוזיאון עם אוסף יוצא דופן של פריטים טיפוגרפיים: החל במכונות דפוס עתיקות, עבור במטריצות ובפאנצ׳ים מקוריים ששימשו ליצירת קלסיקות טיפוגרפיות, וכלה בכתבי יד, ספרים נדירים וספרי תנ״ך שהודפסו בשלוש שפות: לטינית, יוונית ועברית.

פאנץ׳ (אב דפוס) הוא מוט שבקצהו חקוק מודל האות הרצוי. את קצה הפאנצ' מטביעים במתכת רכה שהופכת למטריצה (אם דפוס). אל המטריצה יוצקים מתכת ומשכפלים את האותיות. עד הופעתה כסימן שחור על גבי נייר עוברת כל אות תהליך שמרחיק את צורתה המקורית: היא נחקקת, מוטבעת, נוצקת ולבסוף נמשחת בדיו ומודפסת באמצעות מכבש. לכן בחרו יונטף וגרומר לצלם את המטריצות המקוריות ברזולוציה גבוהה בעזרת מיקרוסקופ דיגיטלי. הדבר אפשר להם להתקרב לצורה המקורית של האות ולשחזר אותה בדייקנות. מהצילומים יצרו גרסה ראשונה, והיא עברה עיבוד כך שתהיה קריאה לדוברי עברית בני־ימינו ותתאים מבחינה צורנית למשפחת ״ליון״. 

בשפה האנגלית מושרשת המוסכמה שסגנון איטליק מסייע להבחין בין סוגי מידע בתוך טקסט. בעברית לעומת זאת, בהעדרם של גופנים מתאימים, נאלצו הדפסים למצוא חלופות כמו: קו תחתון, אותיות מודגשות או גופן השונה מהטקסט הרציף. גם אין תמימות דעים באשר לזווית הנטייה של הכתב: ״אחדים חושבים שעליהן לנטות שמאלה בהתאם לכיוון הכתיבה בעברית, אחרים – ימינה בדומה ללטינית״, מסביר יונטף. בבואם לתור אחר מקורות למבנה הטיפוגרפי המשני בחרו בכתב רש״י. בשנים שבהן פעל גראנז'ון שימש כתב רש״י כגופן של פרשנות לטקסט המקורי. הטקסט המרכזי הופיע ב״כתב מרובע״ ומוקפד, ודברי הפרשנות בכתב בינוני ורהוט. 

בשלב הראשון יצרו יונטף וגרומר גרסה מחודשת (Revival) שלוקחת אותיות מטכנולוגיה קודמת – מתכת, ומשחזרת אותה בטכנולוגיה עדכנית – מחשב. הם סרקו את כתב הרש״י שמצאו בארכיון, ושחזרו אותו כשהם נאמנים למקור ובשינויים מינימליים, בידיעה שלקורא העברית הן אינן קריאות. בשלב הבא ערכו שינויים משמעותיים יותר במבנה של אחדות מהאותיות כדי לקרב את הצורות אל העין של הקורא המודרני.

אותיות כמו אלף, צדי ושין היו בלתי מזוהות ולכן דרשו טיפול מיוחד, שכן החיבור הגבוה מאוד בין הזרוע לשדרה של האות צמצם את החלל הלבן העליון שלהן וכמעט העלים אותו. האותיות סמך ומם סופית דרשו גם הן התייחסות מיוחדת, והמחישו את הקשר ההדוק שבין שפה, צורה, חומר ואפילו כלכלה. מתברר כי בעבר מטעמי חיסכון ונוחות השתמשו חותכי האותיות באותו פאנץ' עבור האותיות סמך ומם סופית. כדי להבדיל בין השתיים, הטביעו במטריצה של המם הסופית בור נוסף בנפרד. כך נהגו גם במקרה שבו נדרשה תוספת של דגש באות.

המשך התהליך כלל שינויים גדולים יותר שהרחיקו את גרסת האיטליק מהמקור הקליגרפי. בגרסה המעודכנת סיומות הקווים שנראו במקור כטיפות, תולדה של תנועת היד הכותבת ושל תכונות כלי הכתיבה, הפכו מוחלטות וגאומטריות יותר, והתגים השפיציים הפכו זוויתיים יותר, כמו היו משולש קטום ראש. 

המועמדים הטבעיים ליצירת אותיות הטקסט הרציף והדיספליי בעברית היו דוגמאות של חוקקי האותיות בני המאה ה־16 גיום לה בה (LeBe) ודניאל בומברג (Bomberg). אך ברגע שהציבו את שני המודלים בסמוך ל״ליון״ הבינו כי הפער ההיסטורי והתרבותי בין שני הכתבים גדול מאוד. מעיון, חקירה ועיבוד של שניהם הבינו יונטף וגרומר כי גופנים לטיניים, כמו גופן ״ליון״, מצליחים להתרחק מן המטען ההיסטורי והשמרני שהם נושאים, ולתת מענה גם לתוכני יום־יום עכשוויים. למעשה טיפוגרפיה לטינית מהמאה ה־16, כמו אותיות בודוני ודידו, מקובלת מאוד במיתוג שנעשה כיום לבתי אופנה יוקרתיים. לעומתם מודלים עבריים מתקשים להינתק מהמטען הזה. עם התובנה הזאת בחרו לבדוק כיוון אחר, שנסמך על קלסיקות טיפוגרפיות עבריות מהמאה ה־20.

כאמור, המשימה שעמדה לפתחם היא יצירת גופן שיוכל לשאת תוכן עכשווי ומגוון כטקסט רציף. עד כה התרגלה העין של קורא העברית לקרוא טקסט רציף בעיקר באמצעות גופן פרנק ריהל (רפאל פרנק ואוטו ריהל, 1908). פרנק ריהל הוא גופן הטקסט הרציף השכיח ביותר בשפה העברית. גם ניסיון שעשה עיתון ״מעריב״ ב־6 במרץ 1987 להחליף את הגופן נתקל בקיתונות של ביקורת, שחייבו את העיתון לשוב אל הגופן המוכר. פרנק ריהל אומנם מקיים יחס מתון בין הקווים העבים לדקים, אך לצורך הפרויקט הם הבינו כי הוא סובל מהעדר ורסטיליות. ״ליון״ הוא משפחה הכוללת חמישה משקלים, ואילו פרנק ריהל כולל מבחינה היסטורית שני משקלים בלבד – רגולר ובולד. יונטף וגרומר החליטו לבדוק את היכולת של הגופן הקלסי לשאת משקלים קיצוניים, עיצבו כמה גרסאות והבינו כי הוא יתקשה לתת מענה לצורך זה. 

הצעד הבא היה ניתוח שני סגנונות קנוניים נוספים: דוד (איסמר דוד, 1954) ונרקיס (צבי נרקיס, סוף שנות השישים). לעומת הקונטרסט בפרנק ריהל, המבוסס על קליגרפיה בציפורן שפיצית (Pointed Nib), המבנה הקליגרפי של דוד ונרקיס מבוסס על קליגרפיה בציפורן שטוחה (Broad Nib). השימוש בכלי זה יוצר חלוקה שונה בין שחור ללבן, ויונטף וגרומר העריכו כי מאפיין זה יאפשר מעבר וגדילה טבעית יותר של המשקלים, גם במשקלים הכבדים מאוד. ואכן, זה היה הכיוון שנבחר. הגרסה הבאה שיצרו נסמכה על עקרונות הקליגרפיה בציפורן שטוחה.

עיצוב אות היא מלאכה עדינה המחייבת רגישות לניגודים המשלימים שחור ולבן וליחסים המתקיימים ביניהם. במקרה של עיצוב הגרסה העברית של גופן ״ליון״ היה מדובר בתהליך מתמשך של זיקוק, ניקיון והסרה של קימורים ועקומות. בבסיס תהליך ההפשטה של הצורות המורכבות עמדה ההבנה שהתרחקות מתונה מאלמנטים קליגרפיים משמעותה התקרבות למהות עכשווית יותר. לדוגמה, השתנות עובי הקו האלכסוני באותיות אלף וצדי הושטחה, וכעת אלכסונים אלה ישרים לחלוטין. גם הכיפוף שנוצר מתחת לסריף האות בית כתוצאה מהמשיכה התחילית (in-stroke) הוחלף בקו ישר ובזווית חדה. במהלך הדרך שונה גם פיזור הקונטרסט בכף הסופית משני מוקדים עבים ואחד דק ביניהם – למוקד אחד עבה למעלה ודק למטה.

אם בעבר מלאכת עיצוב אותיות חייבה רישומים חוזרים ונשנים על גבי נייר, הרי שכיום תהליכי אוטומציה מסייעים לעצב את האותיות בנוחות וביעילות. כיום מרבית הגופנים מעוצבים בתוכנה בשם ״גליפס״. בשלב הראשון מעוצבים המאסטרים, שמייצגים את מאפייני הקצה של הגופן, כמו משקלים קל ושמן. על סמך המידע החזותי הקיים במאסטרים ניתן לערוך תהליך אוטומטי המייצר משקלי ביניים – אינטרפולציה. השימוש באינטרפולציה מחייב את מעצב האות לוודא שהנקודות והקימורים במאסטרים בנויים בהתאמה, לעבור על משקלי הביניים ולדייק את ההחלטות העיצוביות שקיבלה התוכנה בשרירותיות. ״ליון״ עוצב במקור עם שלושה מאסטרים: לייט, רגולר ובלאק. בשלב מסוים הבינו יונטף וגרומר שמשקל הבולד, שנוצר באינטרפולציה בין הרגיל והבלאק, נראה בהיר מדי. לכן הפכו את המאסטר שעד אותו רגע נקרא משקל ״בלאק״ למשקל נמוך יותר – ״בולד״ – ויצרו משקל בלאק בנפרד. הניתוק מהצורך באינטרפולציה שחרר אותם מאילוצים טכניים מגבילים ואפשר חופש פעולה צורני רחב יותר – דבר שיצר משקל בלאק חופשי ואף מהודר יותר. כך לדוגמה התאפשר להגדיל את החלל הפנימי הלבן של האות פה, להעצים את הכתם השחור באלכסון הצדי הסופית, ולהרחיב את קצה השן הימנית של האות שין כמעט במחיר של היעלמות הזרוע הימנית. החלטה נוספת שהעניקה לסגנון הדיספליי את תחושת ההידור שלו היא הבחירה לעצב את סימני הניקוד בצורת יהלום. לעומת סימני הפיסוק של הטקסט הרציף שנותרו עיגוליים, סימני הניקוד היהלומיים מדגישים את הקונטרסט הגבוה שיש בפונט הדיספליי. הפרטים הדקיקים, יוצרים עניין גרפי ומעידים על תשומת הלב שהוענקה בגופן זה לפרטים הקטנים. 

העבודה על הגרסה העברית של גופן ״ליון״ הייתה תהליך שיפור וזיקוק צורני שנמשך כשנתיים וחצי. כדי לבדוק אם גרסת ״ליון״ בעברית מצליחה להעביר היטב את תכונות הגופן המקורי, מבחינה מהותית וגרפית, יצרו יונטף וגרומר גרסת מוקאפ בעברית של מגזין איטלקי. במקור השתמש המגזין האיטלקי בגרסה הלטינית על שלל משקליה, וההשוואה בין השתיים הדגישה את הדומות אך גם הציפה פערים שזכו לטיפול. 

את הופעת הבכורה שלה כבר עשתה גרסת העברית של גופן ״ליון״ בתערוכת הבוגרים של בצלאל – האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (עיצוב: אלי חרומוב ושי בן ארי, 2022). נראה שלאותיות, כמו לבני אדם, יש תכונות, משפחה ומערכות יחסים. הן גם נושאות מטען היסטורי. משא שהן זוכרות אותו, מתכתבות איתו, מגיבות אליו ולומדות ממנו. אולי זה בכלל לא סיפור על אותיות, אלא סיפור על אנשים שמצליחים לראות גם את השחור וגם את הלבן.