ההתקפות הישראליות ברצועת עזה מאז ה-7 באוקטובר הובילו לאסון חסר תקדים: הרג של למעלה מ-47,000 תושבים, מעל ל-111,000 פצועים, הרס וחורבן של בתי מגורים, תשתיות ומתקנים ציבוריים, מחסור חמור במזון, מים ותרופות והיקף עצום של עקורים פנימיים ברצועה הצרה המאוכלסת ממילא בצפיפות רבה. מהשבוע הראשון ללחימה באוקטובר 2023 ועד לינואר 2025, ישראל הוציאה לפועל כ-105 הוראות פינוי (רשימת הוראות הפינוי המלאה) שפורסמו ברשתות החברתיות של דובר הצבא הישראלי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. עשרות הוראות נוספות או מקבילות הועברו לתושבים באמצעות שיחות טלפון מוקלטות ישירות והצנחת כרוזים מעל שמי הרצועה.
דו"ח זה מתעד את ההשלכות של צווי הפינוי, או העקירה, שפרסם הצבא בתקופה שבין ה-7 באוקטובר 2023 ועד ליום הפסקת האש ב-19 בינואר 2025, ומציג כיצד יותר משני מיליון בני אדם נדחקו על ידו לשטח מצומצם ביותר – לכאורה לצורך הגנתם. ישראל כינתה שטח זה "אזור הומניטרי", רצועת אדמה זעירה ומשוללת תשתיות הולמות לקליטת היקף כה גדול של אוכלוסייה. במציאות שבה נפגעו או נהרסו למעלה מ-92% מבתי המגורים ו-70% מכלל המבנים בעזה, לצד קריאות גוברות להקמת התנחלויות בצפון הרצועה ולשימור נוכחות הצבא באזורים נוספים שעליהם הוא השתלט, העקורים נותרו ללא ודאות אם אי פעם יורשו לשוב לבתיהם, או לאזורים שבהם התגוררו קודם לכן.
עקירה בכוח של אוכלוסייה אזרחית תחת כיבוש היא פשע מלחמה. למרות טענות הרשויות הישראליות כי מטרת הפינוי היא הגנה על אזרחים מפני תקיפה, התנאים ההומניטריים המחייבים למהלך כזה שבהם עקירה כזו תעמוד בסטנדרטים המקובלים לא התקיימו: לא הובטחו תנאים הולמים לקליטת המפונים, לא הובטחה זמניות הפינוי, ולא ניתנה התחייבות שהתושבים יוכלו לשוב לבתיהם עם שוך הקרבות.
תושבי הרצועה שקיבלו הוראת פינוי, נדרשו לאסוף את משפחותיהם, לקחת עמם את המעט שהם מסוגלים לסחוב על גבם, ולנוע תוך כדי שמתנהלת סביבם לחימה. בשל ריבוי הוראות הפינוי, שהונפקו בזמנים ובאזורים שונים, מרבית העקורים נאלצו לנוס יותר מפעם אחת או פעמיים, וחלקם נעקרו אף למעלה מעשר פעמים.
צווי הפינוי לא היוו אזהרה אפקטיבית, ולא פטרו את ישראל מעמידה בעקרונות היסוד של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, בהן החובה לנקוט באמצעי זהירות. הוראות הפינוי שהוצאו אינן מורידות מהחובה המוטלת על הצבא לשמור על אזרחים שאינם יכולים או רוצים לעזוב. יתרה מכך, על הצבא הישראלי היתה מוטלת האחריות, להימנע לחלוטין מפגיעה מכוונת באזרחים ובתשתיות אזרחיות ולפעול בהתאם לעקרונות ההבחנה והמידתיות.
גודלו של "האזור ההומניטרי", או אל–מווסאי/מוואסי המורחב, כפי שהוא כונה לעיתים, השתנה לאורך החודשים. בערב הפסקת האש, שטחו עמד על כ-72 קמ"ר בלבד – 20% מסך שטח הרצועה. בתוך כך, למעלה מ-90% מתושבי עזה נעקרו מבתיהם, מרביתם בלא יכולת לשוב במשך למעלה משנה, ונאלצו להצטופף במקלטים, במחנות עקורים ובשלדים של בנייני מגורים שהופצצו, ורבים עדיין חיים כך עד היום.
העקירה ההמונית, שהתרחשה תוך כדי לחימה עצימה, יצרה אסון הומניטרי חסר תקדים ברצועה, וכל עוד היא נמשכה, לא התאפשר מענה הומניטרי מספק לתושבי הרצועה. ההתקפות הישראליות ברחבי הרצועה, התקיימו גם ב"אזור ההומניטרי" שיועד לכאורה לשמש כמרחב בטוח, או באזורים שלא הוצאו להם הוראות פינוי, מה שהוכיח כי לא היה מקום בטוח בעזה, והעיד על הפרות שיטתיות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי על ידי ישראל.
