סומלילנד מלמדת אותנו שלא הכל עניין של שנאת ישראל
מה אפשר ללמוד מתגובת העולם להכרת ישראל בסומלילנד וכיצד זה צריך להשפיע על החשיבה האסטרטגית שלנו
(אפשר לקרוא את הכתבה המקורית באנגלית פה Read in the original English)
תגובת העולם להכרת ישראל במדינת סומלילנד ב26 בדצמבר 2025 יכולה ללמד אותנו לקח חשוב: בעוד שאנטיציונות מניעה הרבה מהחלטות בינלאומיות, יש לחצים אחרים, כלליים יותר, שגורמים לאומות המאוחדות להתנגד לעצמאות המתמשכת של ישראל. אם לא נבין טוב יותר את הלחצים האלה, שניכרים בבירור כשמדובר בסומלילנד, לא נוכל לפתח אסטרטגיה להשתחרר מהמצב הגיאופוליטי הנחות שחברים חזקים בקהילה הבינלאומית כופים על ישראל.
קודם כל, מעט על סומלילנד: כפי שמקס ווב מסביר בצורה מעולה, סומלילנד פועלת כישות פוליטית עצמאית מאז 1991, לאחר שאזרחיה הפכו החלטה שנעשתה בשנות השישים והכריזו על עצמאות מאיחוד סומליה. שתי הישויות - סומלילנד וסומליה - די דומות במבנה האוכלוסיה: שתיהן סומליות במוצא האתני, שתיהן מדינות מוסלמיות עם מקום מרכזי לאסלאם בתחום הפוליטי ובמבנה המשפטי. אבל הן שונות מאוד בכל הנוגע לשלטון: סומלילנד היא דמוקרטיה רפובליקנית שיש לה היסטוריה של עשרות שנים של מעברי שלטון בשלום, בעוד סומליה היא מדינה שבה גנבים שולטים ומתנהלת מלחמת אזרחים תמידית.
היה אפשר לדמיין שמעצמות העולם, ובמיוחד אלה הטוענות שהן תומכות בחברות פתוחות ובהפצת הדמוקרטיה החופשית, ימהרו לתמוך בסומלילנד ברגע שהיא החליטה להשתחרר מהאלימות והתוהו־ובוהו המתמשכים של סומליה. הן לא עשו זאת. היה אפשר לדמיין שהאומות המאוחדות, שהשקיעו כל כך הרבה זמן וכסף כדי לתמוך במאבק הפלסטיני לעצמאות, יתמכו ב־6 מיליון אזרחי סומלילנד במאבקם למדינה. הן עשו את ההפך, תמכו בטענות סומליה שאזרחי סומלילנד הם טרוריסטים והטילו איסור נשק, החלטה 733, ומשימת סיוע של האו”ם שאישרה מחדש את עמדתה על שליטת סומליה בסומלילנד, החלטה 2424.
הסיבה שמסבירה מדוע אותן מדינות שמיהרו להכיר בפלסטין דוחות כעת את הכרת ישראל בסומלילנד ניתן להסביר במילה אחת: קולוניאליזם. או ביתר פירוט: הרצון של מדינות החברות באומות המאוחדות לשמור על שליטתן בשטח שקיבלו ממעצמות עולם אחרות למרות רצון האוכלוסיות המקומיות להשתחרר משליטת האליטות האכזריות שהמערכת הבינלאומית ממשיכה לכפות עליהן.
קולוניאליזם לא נחשב לעתים קרובות בקשר למדינות אפריקה, ובכל זאת האיחוד האפריקאי הוא למעשה ישות קולוניאלית: הוא דוחה את עצמאות סומלילנד בגלל הפחד שלו שעמים רבים אחרים באפריקה יגבירו את המאבק שלהם לעצמאות. לדוגמה, האיגבו בביאפרה תחת מה שכוחות הקולוניאליזם קוראים ניגריה, או עם הבקונגו בקבינדה (אנגולה), שאדמות אבותיהם במקרה עשירות בנפט. בין רבים אחרים.
אותו דבר לגבי הליגה הערבית, כמובן, והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, שחבריהם נוטים לממן את רוב התוכן השונא ישראל בעולם ואת הפעילות הפלסטינית למרות שהם עצמם ממשיכים לכבוש ולדכא עשרות עמים המבקשים הגדרה עצמית. כמו הקבילים באלג’יריה, שהכריזו על עצמאות לקביליה ב־14 בדצמבר 2025, אחרי מאות שנים של מאבק להישאר עצמאיים. או הכורדים, שמפעילים מדינה לכל דבר ועניין בצפון מערב עיראק למרות האלימות המתמשכת נגדם. או עם הבלוצ’ים שנלחמים לעצמאות מפקיסטן.
וכמובן האירופאים, שדורשים מישראל להפסיק מיד את הכיבוש הצבאי שלה בעוד הם ממשיכים לכבוש עמים שנלחמו לחופש שלהם במשך מאות שנים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ספרד, אחת האלופות הגדולות בעולם של זכויות הפלסטינים בעוד היא כובשת את הבאסקים והקטלונים. אליהם מצטרפים הצרפתים שמונעים מהברטונים והקורסיקנים את העצמאות שלהם בעוד הם מזרימים אלפי מתיישבים לאדמות ההיסטוריות שלהם, או איטלקים שצועדים במיליונים למען פלסטין בעוד הם מונעים מהסיציליאנים, הסרדינים והוונציאנים את ההגדרה העצמית שלהם. בין אחרים.
אני מוצא שזה עוזר לחשוב על הלחצים שניצבים מול ישראל בהקשר הזה כי זה מספק הסבר שימושי יותר משנאת יהודים כדי להבין מדוע הגיאופוליטיקה העכשווית מסודרת נגד ישראל. כשאנחנו מבינים את התנגדות לעצמאותה של ישראל בהקשר של אותו קולוניאליזם שמתנגד לזה של סומלילנד, אנחנו יכולים להבין שנאת ישראל ככלי להסיח את דעת הקהל מהרצון הנצחי של האליטה לשלוט בכמות המקסימלית של שטח ומשאבים. ברגע שאנחנו מבינים את הגיאופוליטיקה ואת הדחייה של ישראל דרך עדשה זו, אנחנו עומדים מול בחירה אסטרטגית: “ללכת על הגדול” או “למצוא בית”.
השלכותיה של הבחירה האסטרטגית “למצוא בית” היא שישראל צריכה להפוך למדינת חסות של אחד משחקני הקולוניאליזם העולמיים, או אמריקה או סין או ערב הסעודית. רבים עשויים לטעון שזה כבר המקרה כאשר ישראל נתפסת בדרך כלל כמוגנת תחת המעטפת הדיפלומטית של אמריקה, אבל בזמן האחרון אנו ראוים שלאמריקה יש אינטרסים מגוונים באזור והיא עלולה להפנות עורף לישראל. מציאת בית תהיה ברית רשמית, ממש להפוך למדינה ה־51 של האיחוד, או חברה בליגה הערבית.
לחילופין, ישראל יכולה ללכת על הגדול, להגביר את קריאתה לעמים הלא מיוצגים בעולם לפעול לקראת חרוט, לומר שהגדרה עצמית אפשרית, כפי שעשתה בכך שהכירה בסומלילנד. כדי לבסס את המעמד האנטי־קולוניאלי של ישראל היא תצטרך, כמובן, להביע חזון לסיום הכיבוש הצבאי שלה בשטחים פלסטיניים עצמאיים, והיא יכולה לעשות זאת במקביל לתמיכה בזכויות של תנועות ילידים לעצמאות על־ידי הקמת קונגרס לעמים כאלה שלא מיוצגים על־ידי האומות המאוחדות.
ללכת על הגדול בנושא עצמאות הוא, לדעתי, הדבר הציוני היהודי הייחודי לעשות. בעוד היהודים תמיד הפנו את לבם לאל עליון, אנחנו גם תמיד הכרנו בכך שלעמים אחרים יש דרכים משלהם, זהויות משלהם, מערכות ערכים משלהם שלא ביקשנו לכפות עליהם. היהדות היא, בליבה, רעיון אנטי־קולוניאלי: אפילו היהודים הכי קיצוניים, המשיחיים, מסיימים את השאיפות השטחיות שלהם בגבולות של ישראל המקראית. לכן אנחנו מתאימים באופן ייחודי לתמוך בשאיפות לעצמאות שדוכאו על־ידי כוחות הקולוניאליזם על פני כל אחת מהיבשות, ולעשות מטרה משותפת איתם לבנות עולם צודק יותר, מייצג יותר.